הבלוג של אורי הייטנר

ב-12 במרץ נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה: "יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו”. ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבי”.

לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצג איש זולת עצמה, במקרה הטוב?

אז זהו, שלא. הבעיה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.

נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה. האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.

בשנתיים האחרונות פעלתי באזור נגד הלגיטימציה הזאת. ניסיתי, ולרוב בהצלחה, לשכנע קיבוצים ומוסדות חינוך והשכלה שלא להשכיר כיתות לסדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה; לא לתת מנוח לכף רגלם. ועל כך זכיתי במטר של מחמאות, שאת הבוטות שבהן לא אזכיר, אך הרכות היו האשמתי בחוסר סובלנות, בחוסר פלורליזם, בחוסר פתיחות ואיך זה כמנהל של ארגון הנושא את דגל הפלורליזם אני סותם פיות וכו'. ברגע של חולשה, נכנעתי ללחצים כבדים שהופעלו עליי, שאסור להפקיר את הבמה ורק אני יכול להתמודד עמו וכו', והסכמתי להשתתף בעימות עם "הזוכרת הראשי". ולמרות שאפשר לספור על אצבעות יד אחת של קצין חבלה בעל ניסיון מבצעי את מספר האנשים בקהל שהשתכנעו מדבריו ועוד יישאר עודף, חשתי ששגיתי קשות בכך שהייתי שותף למתן במה ציבורית לפרברסיה הזאת. בתחושתי זו שיתפתי את קוראי "על הצפון" ושוב הותקפתי על חוסר סובלנות, חוסר דמוקרטיות וכד'. בפאנל עצמו, "הזוכרת הראשי" רצה אף הוא להוכיח את חוסר סובלנותי ופעמים אחדות הזכיר את העובדה שהגדרתי את "זוכרות" – "המיץ של הזבל של החברה הישראלית". אני דווקא נהניתי לשמוע מפיו את ההגדרה המדויקת הזאת.

את ההגדרה הזאת כתבתי בדף הפייסבוק שלי לנוכח אירוע של "זוכרות" ביום העצמאות לציון ה"נכבה" ובעקבות כתבה באתר "הניצוץ" שתיאר את הפעילות הזאת, שנעשתה ב"יום העצמאות" – המרכאות במקור. ומי הייתה חתומה על הכתבה? כמובן, פעילת "זוכרות" נועה שיינדלינגר.

אז מה הפלא, שמי שחגנו הוא יום אבל בעבורם, אבלנו הוא יום חג בעבורם?

* "על הצפון"