הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על רפורמה משמעותית בכלכלה הישראלית – שמים פתוחים. ישבה הממשלה בישיבתה השבועית וקיבלה את ההחלטה, על אף ההתנגדות החריפה של חברות התעופה ושל ההסתדרות. גם השבתת חברות התעופה והאיום בהשבתת נמלי התעופה לא עצרו את המהלך. החברות וההסתדרות הבינו במהרה שהממשלה נחושה לבצע את ההחלטה, ומיהרו להגיע עמה להסכם. הרפורמה הייתה לעובדה.

שבועיים קודם לכן, ניסה נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בבתי הנבחרים רפורמה משמעותית בנושא ביטחון הפנים – רפורמת רכישת הנשק. הוא  נכשל. הלובי של תעשיות הנשק הפעיל לחץ כבד על סנטורים וחברי קונגרס והיוזמה נבלמה.

איך זה יכול להיות? הרי ארה"ב היא התגלמות המשילות במדינות הדמוקרטיות. הזרוע המבצעת שלה היא הנשיא הכל יכול. וישראל, כידוע, סובלת משיטת ממשל פרלמנטרית קואליציונית בלתי יעילה ובלתי משילה. מסתבר שתדמיות לחוד ומציאות לחוד.

האמת היא שאין בעיית משילות בישראל. המשילות אינה מוחלטת, מאחר והמגבלות על השלטון – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, מבקר המדינה, התקשורת ודעת הקהל, הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה. אך במגבלות הדמוקרטיה, ישראל היא מדינה משילה בהחלט.

הנה, זה עתה סיימה את ימיה ממשלה שמשלה במשך ארבע שנים, והעבירה ובצעה כמעט כל יוזמה שרצתה. בתחילתו של כל מושב בכנסת הקודמת ניבאה העיתונות שזה המושב האחרון בקדנציה, והמציאות טפחה על פניה.

אז מנין הדימוי של אי המשילות? הוא נובע ממציאות שהייתה וחלפה. בעיית המשילות בישראל נפתרה ברפורמה קטנה, אך משמעותית מאוד, שאותה הוביל אריק שרון – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי הרפורמה הזאת, ניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק אם 61 ח"כים מתלכדים סביב מועמד חלופי. כך, הפלת ממשלה מכהנת באמצע הקדנציה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. עד לאותה רפורמה, הממשלות קרטעו מיום שני ליום שני, ונחלצו בעור שיניהם מנפילה בהצבעת אי אמון. תִּחזוק הקואליציה חייב ניהול מו"מ קואליציוני שבועי עם רסיסי סיעות ואפילו עם ח"כים יחידים, לקראת כל הצבעה. אכן, ישראל סבלה מבעיה קשה של משילות. המציאות הזאת חלפה ואיננה.

מי שמציע היום הצעות להגברת המשילות, מציע בעצם להחליש את הדמוקרטיה. כאלו הם הסעיפים העיקריים בהצעותיו של ליברמן. בעידן אי האמון הקונסטרוקטיבי, הצעות אי אמון רגילות אינן מסכנות את הממשלה. גם הצעה שתזכה לרוב, לא תפיל את הממשלה, ומשמעותה תהיה בעיקר סמלית, הצהרתית. היום, הצעות האי אמון הן כלי פרלמנטרי לביטוי ההתנגדות של האופוזיציה לממשלה וצעד של מחאה נגדה. ההצעה האוסרת את עצם הגשת ההצעה אם אין בה תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, שומטת מידי האופוזיציה את אחד הכלים הפרלמנטריים החשובים ביותר שבידה. האם ליברמן מעלה על דעתו מצב שבו האופוזיציה לא יכלה להציע אי אמון בממשלה על הסכם אוסלו וההתנתקות? זו המשמעות המעשית של הצעתם.

אני סבור שיש היום אינפלציה בהצעות אי אמון. אני עוד זוכר את הימים שהצעת אי אמון הייתה אירוע משמעותי, שבו כל הכנסת הייתה מתייצבת לשמוע את ראש האופוזיציה בגין ואת תשובת ראש הממשלה. הצעות אי אמון בממשלה היו מוגשות לעתים רחוקות, ככלי פרלמנטרי יקר ערך שיש לשמור אותו להחלטות או מעשים שההתנגדות אליהם חריפה במיוחד. ריבוי הצעות האי אמון השבועיות מוזילה את ערך הכלי ומחלישה את הפרלמנטריזם. טוב יהיה אם הכנסת תחזור לנורמה הישנה. אולם אין בריבוי הצעות האי אמון כל פגיעה במשילות, וההצעה בנדון אינה פוגעת באותה אינפלציה, אלא מעקרת את עצם הכלי של אי אמון. זו פגיעה בכנסת.

גם העלאת אחוז החסימה אינה מוצדקת. בעידן שקדם לרפורמת האי אמון הקונסטרוקטיבי, אכן מפלגות קטנות ורסיסי סיעות נהנו מכוח בלתי סביר שפגע במשילות. היום הבעיה אינה קיימת. העלאת אחוז החסימה, רק תפגע בייצוגיות. היום אחוז החסימה עומד על 2% ואין כל צורך להעלותו.

לעומת זאת, אני תומך בהצעה להגביל את מספר השרים ל-19 (ואולי אף לפחות). גם ההצעה להגביל לארבעה את מספר סגני השרים טובה, אם כי בעיניי רצוי לבטל לחלוטין את תפקיד סגן שר. מן הראוי שנבחר ציבור, אדם פוליטי, יעמוד בראש משרד ממשלתי ותחתיו מערכת ביצועית של משרתי ציבור. אין כל צורך באדם פוליטי נוסף, בתפקיד המיותר של סגן שר.

זעקות השבר בעקבות הצגת ההצעות של ליברמן בנוסח "דיקטטורה עלינו" מוגזמות. הזיהוי הפבלובי בין ליברמן לפוטין מדיף ריח רע של גזענות כלפי העולים מחבר העמים. אולם ההצעות הללו מיותרות ומזיקות. הן נושאות לשווא את שם המשילות, ומחלישות את הכנסת ואת הדמוקרטיה.

* "ישראל היום"