באחד התהליכים האסטרטגיים, לפני כעשרים שנה, הגדרנו מה הדברים שאנו רוצים להשאיר באחריות הקיבוץ ומה הדברים שאנו רוצים להעביר לאחריות החבר ותקציבו. חילקנו את כל סעיפי תקציב הקהילה לשלוש קטגוריות: סעיפים שנועדו לשרת את הכלל, כמו התרבות, החינוך המשותף והנוי, באחריות הקהילה ובתקציבה. סעיפים שנועדו לשרת את הפרט, כמו החשמל והניידות, הריהוט והנסיעות הפרטיות לחו"ל, באחריות החבר ובתקציבו. סעיפים המבטאים את הסולידריות החברתית והערבות ההדדית בינינו כמו הבריאות, הרווחה, ההשכלה הגבוהה והביטחון הסוציאלי, באחריות הקהילה.
לאיזו קטגוריה שייך המזון? אין הוא עניין קהילתי כמו התרבות והחינוך. אין הוא עניין של רווחה כמו הבריאות. כמו החשמל הוא מיועד לפרט וראוי היה להפריטו. מדוע, אם כן, השארנו אותו באחריות הקהילה?
למעשה, לא השארנו את המזון באחריות הקהילה. בעבר היו לנו מוצרים חופשיים בחד"א, חלוקה של מוצרים לבתים, מוצרים מסובסדים בכלבו. את כל אלה ביטלנו. חבר קונה את החלב ומוצריו, את הירקות והפירות, את הביצים, את כל המצרכים שהוא רוצה בביתו, בכלבו או מחוץ לאורטל. מה שהשארנו באחריות הקיבוץ הוא חדר האוכל. חדר האוכל, לא במובנו כספק מזון, אלא כמרכז החברתי העיקרי בקיבוץ; כמקום המפגש של החברים. את קיומו של המוסד החברתי הזה אנו רוצים לשמר וזו הסיבה היחידה לכך שלא הפרטנו את חדר האוכל.
ישנם קיבוצים שהפריטו בצורה חלקית או מלאה את המזון ובכל זאת חדר האוכל המשיך לפעול בהצלחה, אולם במרבית הקיבוצים שעשו כן, בוודאי קיבוצים קטנים, הפרטת חדר האוכל הביאה לסגירתו החלקית או המלאה. מאחר ואנו רואים חשיבות רבה בשמירה על חדר האוכל, אין להפריטו. אני מתנגד בתוקף להפרטה כזו. אני רואה חשיבות רבה בכך שהקהילה תקיים על חשבונה את הארוחות המשותפות בחדר האוכל.
אולם הסיבה לכך אינה ערבות הדדית בחלוקת המזון לחבר, אלא אינטרס חברתי בקיומו של חדר האוכל המשותף. לכן, איני רואה כל סיבה לכך שהקהילה תממן מזון שהחבר אוכל בביתו. ובדיוק כפי שהחבר קונה בכלבו או בחוץ את מוצרי המזון לביתו, כך עליו לקנות בחדר האוכל את המנות שהוא לוקח הביתה.
זאת עמדתי העקרונית, ואת ההצעה הזאת אני מציע שוב ושוב כבר קרוב לעשרים שנה. אך מעבר לעיקרון, ההצעה הזאת נכונה גם כמענה לבעיה חברתית של ממש בחדר האוכל. לפני שבועיים פורסמו תוצאות הסקר המקיף על ענף המזון, ולצד הציונים הגבוהים שקיבל הענף בתחומים רבים, הוא קיבל ציון נכשל על התמודדותו עם לקיחת האוכל הביתה. כל מי שקרא את המידף ידע בדיוק במה (ובמי) המדובר – באותם חברים, אף שאינם רבים, המגיעים לפני סעודת השבת ומעמיסים הביתה אוכל לגדוד לשבוע. זוהי תופעה חזירית, של חברים המושיטים את ידם כדי לקחת ולא כדי לתת. תופעות כאלו ממאיסות על החברים את חיי הקיבוץ. תופעות כאלו הביאו להפרטות הקיבוצים ואם ביום מן הימים חדר האוכל שלנו יופרט, הסיבה לכך תהיה המִיאוס מן התופעה הזאת.
אף אחד, כולל החתום מטה, לא מעיר לאותם אנשים, כי איננו אוהבים להיות שוטרים. אבל אנו משלמים מחיר חברתי (וגם כלכלי) לא מבוטל על ההתנהגות הזאת. תשלום על לקיחת אוכל הביתה, שהנו צעד נכון כשלעצמו, ייתן סוף סוף מענה לבעיה הזו. מעתה, יהיה זה רשמי ומוכר – חלק מן השירות שענף המזון מציע לחברי אורטל, הוא אוכל הביתה. הענף מכין את סעודת השבת, והחבר יכול לאכול אותה ללא תשלום בחדר האוכל, או לרכוש אותה בתשלום ולאכול אותה בביתו. הכל חוקי, הכל כשר, הכל על השולחן, הכל ברוח טובה. אף אחד לא יכעס על הקונה, כפי שאיש אינו כועס על מי שמשלם מתקציבו על כמויות המוצרים שהוא קונה בכלבו, ואף אחד לא יחוש אי נוחות על שלקח אוכל הביתה. אורטל תממן את הארוחות המשותפות שחשיבותן החברתית רבה, והחבר יממן את הארוחות שהוא לוקח לביתו.
דווקא בשל התנגדותי העקרונית להפרטת חדר האוכל, אני תומך בכל לבי בהצעה הזאת ובשאר המלצות והמזכירות (שהקדישה לנושא שלוש ישיבות תמימות ומחשבה רבה, בנוסף לעבודה היסודית של הצוות שעסק בנושא), ורואה בקבלתן תרומה חשובה לחיזוק החברה באורטל.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
