הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "הבניית זיכרון משותף" יצאתי נגד העוול הנעשה לקיבוצים ולחברי הקיבוצים בשנות החמישים, באופן הצגת הירתמותם להצלחת קליטת העליה הגדולה בשנותיה הראשונות של המדינה. במקום הבניית זיכרון משסע ושקרי, המציג את הקיבוצים כמתעמרים בעולים החדשים ומדכאים אותם, הצעתי להבנות זיכרון משותף, אמתי, אודות הקיבוצים והעולים שהקימו יחד אזורי ספר כמו הגליל העליון, מבלי לטייח את השגיאות והכאבים שהיו כרוכים בתהליך.

יוסי אוחנה כתב בבלוג שלי, בתגובה: "ממך ציפיתי ליותר אורי. ניקית באופן גורף את הקיבוצים שלא בצדק. רחוק מאוד ממה שאני יודע מקריאה ומשיחות עם מזרחים שחוו את המפגש עם הקיבוצים כטראומטי ביותר. זכור! טאטוא דברים מתחת לשטיח לא מסייע לאיחוי הקרעים. דווקא התחלת טוב לפני שבועות מספר עם ההבנה וההצעה הנוגעת לחלוקה מחדש של משאבי קרקע ואחרים כולל המשמעויות לארנונה".

ההשוואה שעשה אוחנה בין המאמר בו קראתי לשנות את אופן חלוקת הקרקעות, או למִצְעָר את שיטת גביית הארנונה, בין הרשויות העירוניות לבין המועצות האזוריות, לבין קריאתי לעשות צדק עם הקיבוצים, היא הגורם למאמר המשך זה. בניגוד לדברי אוחנה, שני המאמרים הללו באים בדיוק מאותו מקום – מחויבות לצדק ולאמת.

לא "ניקיתי את הקיבוצים באופן גורף" ולא ניקיתי אותם כלל; איני רואה בדיון ההיסטורי שיח משפטני שבו תפקידי ללמד על מישהו סניגוריה על מנת שייצא זכאי. הדיון ההיסטורי נועד להגיע לחקר האמת ולהפיק ממנו את הלקחים לימינו. האופן השקרי שבו מוצגת העשיה הקיבוצית למען קליטת העליה, פוגעת בראש ובראשונה באמת ההיסטורית, ונועדה לשרת שקר ממניעים פוליטיים. ויותר משרציתי "לנקות" את הקיבוצים מהרפש המושלך עליהם זה עשרות בשנים, רציתי להיות נאמן לאמת ההיסטורית.

אולם הכינוי "גורף" שהעניק אוחנה לדבריי, אינו משקף את רוח המאמר. הרי כתבתי בפירוש ש"אין ספק שנעשו טעויות רבות וקשות בקליטת העליה, הן בידי המדינה והן בידי הקיבוצים. והיו גם כישלונות רבים ... אין לטייח את הבעיות, אין להכחיש את השגיאות, אין להדחיק את הכישלונות". כדוגמה לכך הצגתי את היחס השלילי ולעתים עוין למסורת ולדת, שהרחיקה את עולי ארצות המזרח ובסופו של דבר פגעה בעיקר בקיבוצים, שלא הצליחו להיות אבן שואבת להמוני העולים. ניתן לכתוב ספרים שלמים על השגיאות בקליטה, ובשום אופן אין לטאטא אותן תחת השטיח.

אולם יש לבחון אותן בצורה אמתית, בהקשרן הכולל, מתוך הבנת התקופה ואתגריה, ולא בשיפוט אנכרוניסטי. ההקשר הכולל הוא, בראש ובראשונה, פרספקטיבה היסטורית רחבה של המהלך ההיסטורי, שחרף הכישלונות הכרוכים בו הוא הצלחה אדירה, חסרת תקדים, שיש להתגאות בה. בחינה אמתית של השגיאות, תוכיח עד כמה הן נעשו מתוך טוהר כוונות, רצון טוב ותום לב.

מדינה קטנה, שזה עתה קמה, החלה את צעדה הראשון בתוך מלחמה קשה. ביומה הראשון, פלשו אליה צבאות מדינות ערב, מתוך רצון למנוע בכוח את הקמתה, ולהטביע את היישוב היהודי בדם, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. עוד במהלך המלחמה הקשה, שבה נהרג אחוז מאוכלוסיית המדינה  (על מנת להמחיש את מימדי השכול – בקנה מידה של ישראל בימינו מדובר ב-80,000 איש); עוד טרם שככו הקרבות, עוד טרם שוקמו ההריסות, כאשר קופת המדינה הייתה ריקה, הכריעה המדינה הכרעה היסטורית, להעלות ארצה את ניצולי השואה מאירופה ואת היהודים הנרדפים מארצות ערב ולקלוט אותם. כלכלת המדינה שועבדה ליעד הזה. תקציב הביטחון קוצץ באופן דרסטי (מה שגרם להתפטרות הרמטכ"ל). אזרחי ישראל חיו במשטר צנע קשה, על מנת לאפשר את ביצועו של המהלך ההיסטורי הזה. ממשלת ישראל הובילה את המהלך הקשה והכואב של השילומים מגרמניה כדי לעמוד במשימה. והמהלך הזה נעשה, היה לעובדה. בתוך שנים ספורות האוכלוסיה היהודית הכפילה את עצמה ויותר. יישוב קטן ועני, שקם זה עתה ממלחמה כה קשה, נרתם לקלוט את אחיו מתפוצות הגולה ועשה זאת בהצלחה גדולה. זה הסיפור הגדול. זה הסיפור האמתי. זאת הפרספקטיבה הכוללת. ובתוך הסיפור הגדול הזה, נעשו טעויות. טעויות קשות וכואבות, שהשאירו צלקות חברתיות שחלקן טרם הגלידו עד היום. אין לטייח אותן, אך יש לראות אותן על רק סיפור ההצלחה ההיסטורי הכביר הזה. כל הצגה אחרת של המהלך, היא שקר הנובע מצרכים פוליטיים.

בתוך הסיפור הגדול הזה, נמצא סיפורם של חברי הקיבוצים, חלוצי הספר, שכבר עייפו מלהתמודד עם הרפש המושלך בהם לאורך השנים. אותם נערות ונערים שעלו ב-1943 על אדמת הטרשים של מנרה, באזור שלא היה בו עץ, שחיו במשך שנים ללא כביש גישה, שאחת לשבוע היו יורדים בחמורים במשך לילה שלם להתקלח בכפר גלעדי וחוזרים מסריחים מזיעה עם אור ראשון, שהיו מנותקים לחלוטין במלחמת העצמאות ואיבדו רבים מחבריהם; שגבול קיבוצם היה הגבול עם לבנון. אותם פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת יפתח, ששחררו את הגליל העליון בקרבות תש"ח ואיבדו את הטובים ברעיהם, ובעיצומה של המלחמה נקשרה נפשם לחבל הארץ ששחררו והקימו את קיבוץ יפתח, סמוך לגבול. אותם חיילים משוחררים, שעם תום קרבות מלחמת העצמאות לא הלכו "לעשות לביתם", אלא העדיפו ללכת לסְפָר ולהקים את קיבוץ מלכיה על גבול לבנון.

מי יכול היה לבוא אליהם בטענות, אילו הקדישו את כל מרצם, כל אונם, כל מאודם, אך ורק בבניית קיבוציהם, ביצירת המשק, בהקמת החברה? והנה, כשקמה מעברת חלסה, לימים קריית שמונה, אותם חברים ראו חובה לאומית להירתם ולהתגייס לקליטת העליה. טובי החברים נרתמו למשימה, חלקם בהתנדבות אחרי שעות העבודה, חלקם כמגויסים מטעם הקיבוץ למשימה. בהיענות לצו השעה, הם שברו את עקרון העבודה העצמית ואחרי ויכוחים מרים וקשים קלטו עובדים שכירים, מבין העולים, לעבודה במשקים.

והם עשו טעויות, אין בכך ספק. אבל אין לדון בטעויות הללו, אלא על רקע הבנת המשמעות המהותית של עצם ההירתמות. יש להצדיע להם, יש להוקיר אותם, יש להעריך את מעשיהם, ורק מתוך אותה הוקרה, יש לבחון היכן צדקו והיכן טעו, היכן הצליחו והיכן כשלו. ובעיקר – להבין שכל הטעויות לא נבעו מזדון, אלא נעשו בתום לב.

הבה נבחן את אחד התהליכים המושמצים ביותר בהיסטוריוגרפיה החדשה – "כור ההיתוך". מה שעמד מאחורי הרעיון, היה הרצון לחבר את בני הגלויות השונות, דוברי השפות השונות וגיבוש עם ישראל כחברה אחת עם תרבות משותפת. זהו רעיון נכון ומוצדק.

לתפיסת כור ההיתוך היו הצלחות לא מעטות, אך גם כישלונות כואבים, הנובעים מדרך שגויה בהגשמת המטרה הנאותה. הטעות היסודית, היא שבהשאלה מתחום הכימיה, במקום ליצור תערובת ניסו ליצור תרכובת. במקום יצירת תרבות הנותנת ביטוי עשיר לתרבויות היהודיות השונות והכנת סלט שבו המורשת התרבותית של כל עדה ומוצא הופכת חלק מהתרבות המשותפת של כל החברה, ניסו ליצור משהו חדש המוחק הן את תרבות היידיש והשטעטל והן את תרבות המזרח, על יופיים וקסמם, ומעצב תרבות חדשה יש מאין, שאמנם שואבת גם מן המקורות, אך מתעלמת במידה רבה מן היצירה הנפלאה שנוצרה בגלויות. היום, באיחור ניכר, החברה הישראלית מתקנת את השגיאה הזאת, בתהליכי ההתחדשות היהודית שיותר ויותר ישראלים נוטלים בהם חלק. אולם גם בבחינה הרטרוספקטיבית של "כור ההיתוך" אין לשפוך את התינוק עם המים – יש להבין מה הרעיון הגדול שעמד מאחורי המהלך, ויש להוקיר ולהעריך את התרבות העברית הנפלאה שנוצרה כאן, ולהשכיל לשלב היום בתוכה את מה שהודר ממנה.

טיפוח המרמור, ליבוי הזעם והפרחת תיאוריות קונספירציה מופרכות, לא יקדמו את החברה הישראלית, אלא יסיגו אותה אחור. יש מי שזו מטרתם, ובדיוק נגד התופעות הללו אני יוצא.

יש מי שמלבה את השנאה למען רווחים פוליטיים. כך, למרבה הצער, נהג הימין הישראלי בשנות השבעים והשמונים. בגין תרם רבות לזקיפת גבם של יוצאי המזרח ולשילובם בחברה ובתרבות הישראלית וראוי להוקיר אותו על כך. אילו עשה כן ללא ההסתה וההשמצות כלפי הקיבוצים ובלי תשפוכת השנאה כלפי תנועת העבודה, מפעלו היה מוצלח ומועיל שבעתיים. אבל הוא העדיף ללכת בדרך השנאה, מתוך חשבון פוליטי, ציני, קצר טווח. מפלגת ש"ס המשיכה דרך זו בשנות ה-80 וה-90.

והיום מובילים את הדרך הזו הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים, המטפחים את הזעם והמרמור כדי לקדם את האג'נדה שלהם נגד הציונות, והצגתה כ"גזענית", "מדכאת" וכו'. כך הומצאה הזהות הבדויה של "יהודים ערבים" – בני העם הערבי שהנם בני הדת היהודית, מתוך רצון לקעקע את הלאומיות היהודית, וכך לשמוט את הלגיטימיות של המדינה היהודית. אין לי ספק, שלמעט שוליים רדיקליים בקצה המחנה, הציבור המזרחי ידחה בשאט נפש את המגמה הזאת. אולם אני חושש מכך שחלק מן השקרים יחלחלו, ויועמקו הפירוד והשנאה בחברה הישראלית. נגד התופעות הללו אני יוצא.

היכן הדברים מתקשרים עם תמיכתי ברפורמה בחלוקת הקרקעות או לפחות הארנונה, בין הערים והמועצות האזוריות?

גם במאמרי "תרומתנו לצדק החברתי", אליו התייחס אוחנה, לא שיתפתי פעולה עם טענת הגזל, אותה משמיעים מי שמשתמשים במאבק הזה לא כדי לתקן עולם אלא כדי להלהיט יצרים ולעורר מדנים. וכך כתבתי: "הסיבה לכך היא היסטורית ואף הגיונית וחפה לחלוטין מזדון; כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי, שחלקו מיועד להקמת יישובים ולקרקעות החקלאיות שנועדו לפיתוח ההתיישבות הכפרית. באופן טבעי, פעילות עסקית הנעשית בתחום שיפוט הרשות האזורית, משויכת אליה מבחינת הארנונה. אין ספק שיש קייס משפטי חזק לשימור המצב הקיים".

אלא שבמבחן התוצאה, נוצרה מציאות של אי שוויון והעמקת פערים ומשמעות הדבר היא חוסר צדק. ועל מנת לקדם את הצדק החברתי - כחבר קיבוץ, כתושב מועצה אזורית, במאמר בעיתונה של התנועה הקיבוצית, קראתי ליזום חלוקה חדשה, צודקת יותר.

לא כתבתי זאת, על מנת שיוסי אוחנה, ממרום מושבו השיפוטי יציין שהתחלתי טוב ועכשיו אני צריך להצטרף ליידוי אבני בליסטראות על הקיבוצניקים החלוצים שקלטו את העליה בשנות החמישים. כתבתי זאת, מתוך מחויבות לעשיית צדק היסטורי.

ומתוך אותה מחויבות בדיוק - לצדק ההיסטורי ולאמת, אני יוצא נגד הרוח הרעה, נגד מסע השקרים כלפי מדינת ישראל וכלפי חברי הקיבוצים, על המפעל ההיסטורי האדיר של קליטת העליה בשנותיה הראשונות של המדינה.

* "חדשות בן עזר"