הבלוג של אורי הייטנר

החלטת בית המשפט העליון בנושא פתיחת המכולות בת"א בשבת, אינה עוסקת בשבת, בערכי השבת, בצביונה התרבותי של תל אביב ובדמות הפרהסיה הציבורית במדינה יהודית דמוקרטית. בית המשפט עסק בחובת הרשות המקומית לפעול על פי חוק ובאיסור על אכיפה סלקטיבית של החוק. אלו בהחלט סוגיות חשובות. אולם כפי שמשתמעת ממנה החובה לפעול על פי החוק האוסר פתיחת עסקים בשבת, כך עלולה להשתמע ממנה באותה המידה חקיקת חוק המתיר עסקים בשבת.

אולם ראוי למנף את הפסיקה הזאת לשיח אמתי אודות צביונה של השבת בחברה הישראלית. שיח אמתי, הוא היפוכו של שיח הטוקבקים הדתי-חילוני הנדוש, שיח השנאה (ההדדית) במסווה שיח זכויות (של שני הצדדים). טוקבקים אמרתי? לא רק טוקבקים. גם כותרות העיתונים זעקו "מכה לחילונים" שהתרגלו לעשות שופינג "ביום השביעי".

זהו שיח רדוד, שנקודת המוצא שלו היא שהשבת ובעצם היהדות כולה, היא נחלתם של "הדתיים". לחילונים אין שבת, אלא יום ז' בשבוע, עוד יום חול שבו רובם פשוט אינם הולכים לעבודה. מתוך נקודת מוצא זו, שני הצדדים רבים על מקומה של השבת במרחב הציבורי – אלה מנסים למזער אותה ככל הניתן ואלה מנסים להרחיב אותה ככל שכוחם הפוליטי מאפשר זאת. השיח הזה מעוות.

השבת היא אולי התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות – הקדשת יום בשבוע למנוחה, יום שאיננו עובדים בו, איננו מתפרנסים בו, איננו עושים בו עסקים, איננו מתעשרים בו, איננו מנצלים בו ולא מנוצלים בו, איננו מרחיבים בו את הפערים. יום המוקדש למשפחה, לקהילה, לפנאי, לתרבות, ללימוד, לרוח. השבת אינה נכס של "הדתיים", אלא של היהודים. לכל היהודים עניין שהשבת לא תהיה חול. מה יהיה צביונה הייחודי של השבת, כיום שאינו ככל הימים, כיום של קדושה? על כך ישיבו יהודים שונים בהתאם לאמונותיהם ולאורחות חייהם, ומן הראוי שהמרחב הציבורי יהיה פתוח לביטוי הדרכים הללו, אלו לצד אלו.

בירושלים מתקיים אחת לחודשים מיזם "עונג של שבת" – עשרות ארגונים "דתיים" ו"חילונים" חברו יחד לקיים בבירה שבת של תרבות רבת גוונים, באתרים רבים הנפתחים בשבת לרווחת הציבור כולו. בעשרות אם לא מאות קהילות במרחב ה"חילוני" נערכת קבלת שבת מידי שבוע, המרוממת את הנפש, מחברת את משתתפיה למקורותיהם, ומעניקה תוכן לשבת שלהם ובעצם לחיים שלהם. כך גם בקיבוצי, קיבוץ אורטל, שמזה חמש שנים מקבל את השבת בטקס קצר שיש בו הדלקת נרות, קידוש, שירי שבת ודרשה על פרשת השבוע.

אני רוצה לראות את השבת במדינה היהודית, כיום מיוחד שיש בו צביון מיוחד. אני רוצה לראות שבת שאין בה מסחר ואין בה מלאכה, אלא כשבת שיש בה חיי תרבות וקהילה. אני רואה בעיני רוחי שבת שבתי הקולנוע והתיאטרון, גם התיאטרון הלאומי, יהיו בה פתוחים. אני רואה שבת שיש בה מופעי מוסיקה ומחול, שפתוחים בה המוזיאונים ומתקיימים בה תחרויות ספורט. אני רואה שבת של טיולים ושל תיירות. נכון, אין זו השבת ההלכתית, אך זו שבת כהלכתה. זו שבת של פסק זמן מהמסחר ומהמרדף אחרי הכסף, ליום של עונג לנפש היחיד והקהילה.

אין דבר רחוק מזה, מאשר שבת של "שופינג", שבת של צרכנות, של מסחר, של עסקים, של התעשרות, תוך שעבוד עובדים שהשבת נגזלת מהם.

אחד העם, מגדולי אנשי הרוח היהודיים במאות השנים האחרונות ואבי התפיסה התרבותית רוחנית בציונות, הגדיר עצמו כאתיאיסט ולא חי על פי שולחן ערוך. אולם השבת הייתה יקרה לו מאוד. "אין צורך להיות מדקדק מצוות...", כתב אחד העם, "בשביל להכיר ערך השבת – מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית".

אתמצת זאת במשפט קצר: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

* "ישראל היום"