* יש דמיון רב בין ההתקוממות נגד מורסי וההתקוממות נגד מובארק ויתכן שמורסי יגמור כמו מובארק. אך יש גם הבדל משמעותי – נגד מובארק התאחד כל העם המצרי, חילונים ודתיים, אסלאמיסטים ולאומיים. למורסי יש תמיכה אדירה מצד חלק ניכר מן העם המצרי והמפלגה הגדולה והמאורגנת ביותר, "האחים המוסלמים" עומדת מאחוריו. וזאת מתכונת מסוכנת שעלולה להתדרדר למלחמת אזרחים.
* לא היה נשיא שקידם את מצרים, מכל בחינה שהיא, כמו סאדאת. אבל המפגינים נגד מורסי לא נשאו את תמונותיו של אנואר ("לא עוד מלחמה") סאדאת, אלא של גמאל ("נזרוק את היהודים לים") עבד-אל נאצר.
* מצרים שוב בוערת ומתדרדרת לאנרכיה, שעוד עלולה לגרום להתגעגע למורסי. מספר ההרוגים בטבח ההדדי בסוריה הוא כבר בן שש ספרות והוא הולך ומתעצם. המזרח התיכון בוער.
המחשבה שבמצב כזה ניתן להגיע להסדר עם הפלשתינאים ואם ניתן – שמישהו יכבד אותו, היא חלום באספמיה. מזכיר המדינה קרי מגוחך בניסיונו הפאתטי ליצור מראית עין של מו"מ, כדי להפגין איזושהי רלוונטיות אמריקאית במזה"ת. נתניהו ואבו מאזן משחקים את המשחק, כשהמטרה של כל אחד היא לבעוט את הכדור למגרשו של השני ולהימנע מהתדמית של מכשיל המהלך.
אין כל סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין. יש לאפסן את חלום השלום ולהמירו באסטרטגיה לניהול חכם של הסכסוך לאורך זמן.
* עומר בר לב בראיון לרדיו: "שחררנו אלף מחבלים כדי להחזיר חייל אחד ואנו מתעקשים על כמה אסירים כשמדובר בהצלת מדינת ישראל? ... מה זאת ההתעקשות הזאת של נתניהו, אם כמה אסירים ישוחררו לפני או אחרי התחלת השיחות" וכו' וכו' וכו'.
אל מול הסרבנות והעקשנות הפלשתינאית, בר לב רוצה שישראל תלך למו"מ כאשר המסר שהיא מעבירה הוא שהצלחת המו"מ היא הצלת קיומה של מדינת ישראל. במו"מ שזו גישתו של צד אחד, לעולם הצד השני לא יתפשר על מאומה, אלא רק יקצין את עמדותיו.
איני יודע האם אכן עומדת על הפרק מחלוקת על השאלה האם לשחרר אסירים לפני או אחרי תחילת המו"מ. אני סבור שאין מקום כלל לשחרור מחבלים, אלא כאקט של פיוס, בשלב האחרון של הסכם שלום כולל שיש בו סיום רשמי של הסכסוך. אבל עצם הלעג לכל התעקשות שלנו בכל ויכוח, וההתייצבות האוטומטית לצד ההתעקשות של הצד השני באותו ויכוח, מכעיסה.
נניח שההתעקשות היא על מראית עין ישראלית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לעומת התעקשות של אבו מאזן להוכיח שהוא כופף את ישראל וכפה עליה תשלום מחיר מראש על עצם המו"מ – למה האופוזיציה צריכה לתמוך בעמדת הצד השני?
האם מהאופוזיציה לא נדרשת אחריות?
* בנימין נתניהו יתנצל בפני תורכיה, על ההסתה האנטישמית של סגנו של ארדואן.
* מוסטפה ברגותי, מחבל המרצה 67 מאסרי עולם, ממנהיגי חמאס (והיום בקרע עם תנועתו), במכתב לראש המפלגה חאלד משעל: "היית צריך לנשק את הנעליים שלי, כי הם נוטפים דם של יהודים". זו תורת הלאומיות הפלשתינאית על רגל אחת.
* בתום משפטו הקודם של אולמרט, תשלובת נוני מוזס – תקשורת הבית של אהוד אולמרט, הובילה מתקפה קשה וחריפה נגד פרקליטות המדינה. הדרישות מפרקליט המדינה נעו בין התפטרות להתאבדות.
כזכור, אולמרט הורשע בפלילים. אולם על חלק מסעיפי האשמה הוא זוכה מחמת הספק, אך בגוף פסק הדין אוששו העובדות שהציגה הפרקליטות. ועל הסעיף בו הורשע, הוא יצא בעונש מגוחך, ואף השופטים טענו שאזרח מן השורה היה נכנס בעטיו לכלא.
המתקפה שלוחת הרסן נגד פרקליטות המדינה נועדה להלך עליה אימים. יש לציין לשבח את הפרקליטות, שחרף המתקפה, לקחה סיכון וערערה הן על הזיכוי התמוה מחלק מסעיפי האשמה והן על העונש הקל. היא לקחה את הסיכון, למרות שבית המשפט אינו נוטה לקבל ערעורים על זיכויים, וברור שאם הערעור ידחה – המתקפה והדה-לגיטימציה יתעצמו בצורה משמעותית.
בצעד זה, הוכיחה הפרקליטות אומץ רב ודבקות בתפקידה להגן על מדינת ישראל מפני השחיתות.
* מבחן השחיתות אינו רק המבחן הפלילי. אמר הבוקר ברדיו עו"ד נבות תל צור, מסוללת פרקליטיו של אולמרט, שמעולם לא הכחשנו את העובדה שטלנסקי העביר כספים רבים לאולמרט, שיכן אותו במלונות וכו'. אלא שהדבר נעשה מתוך חברות. אולי זה לא אתי, אולי זו עבירה על תקנות ועדת אשר, אבל זה לא פלילי, ואילו אנו – במשפט פלילי עסקינן.
ושאלתי אליך, הקורא – האם גם לך יש חברים שסתם, מתוך חברות, מעבירים לך מעטפות של כסף ומשכנים אותך במלונות פאר? מה יש בו, באולמרט, שמושך אליו חברי נפש נפלאים כמו טלנסקי ושמואל דכנר, שסתם, מתוך חברות, נותנים לו כאלו מתנות, אח"כ הופכים לעדים נגדו ומושמצים בידי סוללות היחצ"נים של אולמרט ותשלובת מוזס – תקשורת הבית של אולמרט, כהתגלמות הרוע?
פלילי? לא פלילי? מושחת! רקוב!
* השופט המחוזי צבי גורפינקל דחה את הדיונים במשפטו של ראש עיריית ר"ג צבי בר לאחרי הבחירות, בטענה שהבחירות הן עניין לציבור. הבחירות הן אכן עניין לציבור, אך עניינו של הציבור הוא לדעת לפני הבחירות האם ראש העיר והמועמד לקדנציה נוספת הוא עבריין.
* בציונות הדתית מתחולל שינוי מהפכני, של התמתנות והתחברות חזקה יותר לחברה הישראלית על כל גווניה ולעם היהודי על כל גווניו. נפתלי בנט הוא ייצוגו של אותו שינוי בפוליטיקה, שכדרכה, הולכת צעד אחד אחרי התהליכים החברתיים. הופעתו של בנט בפני ועידת הרבנים של הזרם הקונסרבטיבי, דבריו החמים מאוד כלפיהם, הפרגון הגדול אליהם, לא היו אפשריים בשום אופן, בימיהם של שפירא, בורג והמר, הנחשבים מתונים. זה לא היה קורה, אלמלא ידע בנט שיקבל גיבוי מהציבור הדתי לאומי. מי שמדברים על הקצנה בציונות הדתית, אינם מעודכנים. הם רואים את המיעוט המקצין, שהקצנתו היא במידה רבה ריאקציה לתהליכים בזרם המרכזי, אך זו אינה התמונה הנכונה. זהו שינוי מבורך מאוד, לא רק לציונות הדתית אלא למדינת ישראל ולעם היהודי. אפשר להיטפל לביטוי בלתי מוצלח זה או אחר של בנט, אך אני מלא הערכה לתפקיד החשוב שהוא ממלא בציבוריות הישראלית.
* מלחמה ביוקר המחיה היא משימה לאומית. אך אני תומך בהעלאת המס על משקאות אלכוהוליים, מאחר ומלחמה בתרבות השתיינות ההרסנית, הינה משימה לאומית לא פחות חשובה.
* בראיון ל"סדר יום" ב"קול ישראל" הביעה זהבה גלאון תמיכה בהתבטאויותיו הפוליטיות של הנשיא. שאל אותה המראיין, אם כך הייתה אומרת גם אילו נשיא אחר היה מתבטא בניגוד לעמדותיה. גלאון לא התבלבלה ואמרה שיש הבדל בין כל נשיא אחר לבין הנשיא שמעון פרס. פרס הוא קטגוריה אחרת, הבהירה גלאון בלי להתבלבל. וכך, סוף סוף, הבנתי מהי דמוקרטיה. אני רץ להסביר זאת לבני, שמחר תהיה לו בחינת בגרות באזרחות.
* חגיגות יום הולדתו ה-89 ו-11 חודשים של פרס, עברו בצניעות יחסית.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
