הבלוג של אורי הייטנר

בכל רחבי הארץ חיים עשרות אלפי קשישים עניים; אנשים שבנו את המדינה ונותרו חסרי כל. פעם פעמיים בשנה מופיע דו"ח עוני המציין עובדה עגומה ומבישה זו. הדו"ח עושה כותרות ליום יומיים, מְזָמֵן צקצוקי לשון של חמלה מצד הקוראים, אך האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, אותם קשישים עניים, נותרים באלמוניותם ובעוניים.

לא כל קשיש עני זוכה לכתבת פריים טיים ב"אולפן שישי" של הערוץ השני. ולא כל קשיש עני שהיה זוכה לכתבה כזו, היה מקפיץ באחת את הרשתות החברתיות לעיסוק ממוקד בו, במצבו וב"לאן הגענו" ו"לאן התדרדרנו". ולא כל מי שזכה לכתבה כזו ולעניין כזה היה מוזמן למחרת לראש הממשלה, שהיה מתפנה בעבורו מסדר יומו העמוס, ופותר את בעייתו האישית.

אם תוצאתה היחידה של הכתבה על חתן פרס ישראל, המלחין הדגול נחום היימן, שהגיע עד  פת לחם, תהיה פתרון בעייתו האישית, בהתערבותו האישית של ראש הממשלה, תהיה זו החמצה גדולה.

מן הראוי, שהכתבה הזאת תציף את בעיית הקשישים במדינת ישראל ותמנף דיון ציבורי בנושא. זוהי בעיה חברתית כואבת, המחייבת טיפול ברמת המקרו, ברמה הלאומית, בהגדרת המלחמה בעוני הקשישים (ובעוני בכלל) כיעד לאומי עליון לשנים הקרובות.

לא כל קשיש עני הוא חתן פרס ישראל, ואין כל סיבה שראש הממשלה יתערב במקרה הפרטי של כל קשיש עני בישראל. אולם אחריותו של ראש הממשלה היא לחולל שינוי בחברה הישראלית, ולהמיר את המדיניות הקיימת, המדיניות הפוגעת בחלשים בחברה, מחלישה אותם יותר, מרחיבה את הפערים בחברה – במדיניות כלכלית חברתית אחרת, המחויבת למדינת הרווחה, לצדק החברתי ולערך הערבות ההדדית, שהוא ערך מכונן ביהדות.

סוגיית מצבם הכלכלי של האמנים והיוצרים בישראל, היא בעיה נוספת שאותה כתבה העלתה על סדר היום הציבורי. וגם הבעיה הזו מחייבת מענה מעבר לפתרון בעייתו האישית של מושא הכתבה. מדובר באנשים שתרומתם לתרבות הישראלית לא תסולא בפז. מן הראוי שהמדינה תמצא דרך, למשל בהקמת קרן ייעודית לצורך זה, שתבטיח חיים בכבוד לאותם אנשים שביצירתם נתנו ונותנים טעם לחיינו.

נצבט הלב למראה יוצר חשוב כמו נחום היימן, החי בחוסר כל. והפתרון שניתן לבעיה - שכר מהמדינה על פעלו להצלת אוצרות הזמר העברי המוקדם, הוא פתרון ראוי, שאותו הוא קיבל בזכות ולא בחסד.

כבר לפני שלוש שנים הגדירה הממשלה את שימור המורשת כאחד מיעדיה המרכזיים ועשתה רבות בתחום. הצלת ההקלטות הישנות, התיעוד היחיד לאלפי שירים עליהם חונכו דורות של בני הארץ ויהודים בגולה מתהום הנשיה, היא משימה לאומית חשובה. עד כה, המדינה לא נטלה על עצמה את המשימה ונחום היימן, בן השמונים, נטל על כתפיו הצרות, בהתנדבות מלאה, את עבודת הנמלים הזאת, בה הוא משקיע את זמנו ומרצו כבר שנים רבות, מתוך תחושת שליחות. תרומתו זו לתרבות הישראלית – אדירה. ההחלטה להעסיק אותו כיועץ למיזם לאומי של תיעוד מורשת הזמר העברי, מוצדקת לחלוטין וראויה לשבח. נחום היימן ראוי לכך והתרבות הישראלית ראויה לכך.

* "ידיעות הקיבוץ"