הבלוג של אורי הייטנר

במאמר ביקורת על ספרו של בן כספית על אהוד ברק - "חמקן", מנה המבקר בין שאר חטאיו של ברק, את "הרגליים הקרות" שחטף בסיום המו"מ עם סוריה. את הספר לא קראתי, אך את הנראטיב הזה, שכספית הוא בין ראשי מפיציו זה 13 שנה, אני מכיר היטב, ומן הסתם הוא הופיע גם בספר. כספית, שכתב לפני 15 שנה יחד עם אילן כפיר את הספר: "אהוד ברק: חייל מספר 1" שינה את טעמו. מי ששיווק את ברק כדמות אלוהית, ככליל השלמות, מציג אותו היום, בספר ובכתבותיו בעיתונים, כתכלית השלילה. וכתב האישום כולל את "החמצת השלום" עם סוריה. על פי אותו נראטיב, אהוד ברק וחאפז אסד עמדו על סף חתימת הסכם שלום. זה היה בהישג יד. אלא שאז חטף אהוד ברק רגליים קרות, הציע הצעה בלתי קבילה, והחמיץ את השלום.

מהי אותה הצעה שהציע ברק (באמצעות קלינטון) לאסד? נסיגה טוטאלית מכל הגולן ועקירת כל יישובי הגולן. לא רק נסיגה מכל הגולן אל הגבול הבינלאומי, אלא נסיגה לקווי 4.6.67, כלומר גם משטחים שהיו שייכים למדינת ישראל על פי הגבול הבינלאומי ועל פי קווי שביתת הנשק, והסורים השתלטו עליהם בפעולות תוקפניות בשנות ה-50 המוקדמות. אולם ברק סירב לסגת מחוף הכינרת ולמסור לסורים גם את השטח הזה, עליו הם השתלטו בשנות ה-50, והשאיר בידי ישראל רצועה של כמה עשרות מטרים. אסד דחה על הסף את ההצעה. לזה קורא בן כספית הצעה בלתי סבירה. אי מסירת חוף הכינרת לסורים – אלו הרגליים הקרות שקיבל ברק.

ברק ראוי לביקורת חריפה על המו"מ שניהל עם אסד. יותר מכל ראש ממשלה אחר, הוא היה אובססיבי למסור את הגולן לסורים, ולכן הוא גם הגיע קרוב לכך יותר מאחרים. הוא היה נחוש וממוקד מטרה כמו טיל מונחה מכוון. הוא דחה את הנסיגה מלבנון והקפיד לומר, בהדגשה, שנצא מלבנון "ב-הס-כם", כלומר הסכם עם סוריה, כדי לשווק במשאל העם את היציאה מלבנון שהציבור רצה בה, ככרוכה בהסכם עם הסורים. בכל נאום ובכל ראיון הוא הילל, שיבח וקילס את אסד: "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית".

 לזכותו ייאמר, שהוא ידע לשים לעצמו גבול מסוים, קו אדום, והיה מספיק פיקח כדי להוציא את מדינת ישראל מהמצב שראש ממשלה חכם לא היה מכניס אותה. אלמלא בלם ברגע האחרון, היום השאלה הייתה האם חיזבאללה או אל-קאעידה היו יושבים בכינרת.

ניתן לתמוה מדוע אסד, שהוצע לו יותר מאשר הגולן כולו על טס של כסף, סירב להצעה בשל התעקשותו על חוף הכינרת? אולי הוא האמין שסירוב שלו יביא לוויתור ישראלי נוסף בעתיד? אולי הוא העריך, שכל מו"מ עתידי "ייפתח בנקודה שבה הופסק", כלומר הוא יהיה, כרגיל, מו"מ על ויתורים ישראליים נוספים על אלה שכבר השיג בעבר? ואולי הוא סירב מאחר ובשום אופן לא היה מוכן לשלום עם ישראל? אולי הוא הבין שהסכסוך עם ישראל הוא העילה היחידה שבה הוא מצדיק את המשך שלטון המיעוט הדיקטטורי שלו בסוריה?

אבל אצלנו התמיהה אינה על הסרבנות הסורית התמוהה, הקיצונית, אלא על כך ש... ברק לא השלים את המלאכה ולא השביע את תאבונו של אסד.

אני מאמין, שסיבה מרכזית לכך, היא המאבק על הגולן. בספרו של רביב דרוקר על שלטון ברק, "חרקירי", הוא מספר על הסקרים להם היה ברק מכור, ושבהם שבוע אחרי שבוע הוא נוכח שאין לו רוב להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן הוא לא הלך עד הסוף.

ובכל זאת, אני רוצה להציג כאן תזה, שאינה סותרת רק את נראטיב "הרגליים הקרות", אלא גם מטילה ספק בכך שברק התעקש על הכינרת רק בשל חששו ממשאל עם.

ימים אחדים לאחר כניסתו של ברק לתפקיד ראש הממשלה, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו בכנסת. הייתה זו שיחה קשה מאוד, שבה הוא הודיע לנו מפורשות, שלא ישאיר אבן אחת בלתי הפוכה כדי להשיג שלום עם סוריה. הוא אמר אמירה חמורה ביותר, שרק בעטיה הוא אינו ראוי למנהיגות: "אם הציבור הישראלי לא יידע שעשינו הכל כדי להגיע לשלום – אם תפרוץ מלחמה, החיילים לא יעלו על הטנקים". אך כששאלנו אותו האם יש לו קווים אדומים כלשהם, הוא השיב: "יש לי קו אדום אחד – רגלים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת". כבר אז לא הבנתי, מה יש לו מהרגלים הסוריות? שמא הגיע אליו מידע מודיעיני לפיו אסד לוקה בפטרת הציפורניים? מי שמוכן לסגת מהגולן, להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, לסכן את ביטחון ישראל במסירת הגולן לאסד – זה מה שיעצור אותו? כמה מטרים עלובים לחוף הכינרת? אבל עובדה – הוא עמד בדיוק בקו האדום שאמר לנו טרם המו"מ.

אנו נוטים לא להאמין לפוליטיקאים, וברק בהחלט הצדיק לא פעם את החשד הזה. לא ברור מה הניע את ברק במעשיו, אך אי אפשר לקחת ממנו את העובדה, שבמקרה הזה הוא נהג בדיוק על פי המתווה שתכנן מראש. הוא הציב קו אדום ועמד בו.

* "שישי בגולן"