הבלוג של אורי הייטנר

תכנית הבניה מחדש של צה"ל, לנוכח הקיצוצים בתקציב, מתבססת על השינוי בהערכת האיומים על ישראל. האיום של מלחמה כוללת, מתקפה של צבאות ערב על ישראל, ביבשה, בים ובאוויר ירד באופן משמעותי. החליפו אותו איומים חדשים – טרור, ירי תלול מסלול, לוחמת סייבר, איום בלתי קונבנציונלי, מסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

ההנחה הזו מתבססת על שתי תובנות.

התובנה האחת, היא שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא הייתה מלחמה כוללת. הלקח של מדינות ערב ממלחמת יום הכיפורים, הוא שגם כאשר הפתיעו את ישראל באופן שהסבירות שניתן לשחזרו שוב בעתיד קלושה, המלחמה הסתיימה בפאתי קאהיר ודמשק. תובנה זו חוללה שינוי אצל סאדאת והניעה אותו לכיוון של שלום עם ישראל, תוך שהוא מתבסס על ההישגים המצריים הבלתי מבוטלים במלחמה כמחיקת חרפת 67', שאפשרה לו את הצעד האמיץ הזה. חאפז אל אסד יצר בעקבות המלחמה את תורת האיזון האסטרטגי – התעצמות סוריה עד שתגיע למצב של איזון אסטרטגי עם ישראל, כשלב בדרך למלחמה נגד ישראל. אסטרטגיה זו, הביאה לארבעים שנות שקט בגבול עם סוריה, פרי ההרתעה הישראלית.

את אסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל החליפו הערבים באסטרטגיה של מלחמה בעצימות נמוכה, שבה היתרון האיכותי של ישראל פחות חד משמעי: טרור וטילים, לצד מערכת הדה-לגיטימציה שבעשור האחרון היא כלי מרכזי במלחמתם בישראל.

התובנה השניה, היא שהמצב הפנימי במדינות ערב, בראש ובראשונה בסוריה, וכן במצרים, בעיראק, בלבנון ויתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק גם בירדן, החליש מאוד את צבאותיהם ולכן הסכנה שיתקפו את ישראל ירדה באופן משמעותי.

מאחר והתובנה הראשונה מבוססת על ההרתעה הישראלית, כלומר על כך שמדינות ערב מודעות ליתרון המשמעותי של צה"ל – המתבקש ממנה הוא שימור והרחבת היתרון הקונבנציונלי של ישראל, כאסטרטגיה למניעת מלחמה.

אולם התובנה השניה מבוססת על המצב הפנימי במדינות ערב ועל החלשות משמעותית של צבאותיהם, ולכן היא מאפשרת לישראל ניהול סיכונים על בסיס הנחה שאין לאויב יכולת משמעותית לתקוף אותנו במלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין. לכן, ביכולתנו להרשות לעצמנו להקטין באופן משמעותי את מבנה הכוח הקונבנציונלי של צה"ל, ולהתמקד בשיפור המוכנות של צה"ל לאתגרים ולאיומים החדשים.

אין ספק שהתמונה המזרח תיכונית מאוששת את ההנחה, שהסבירות למלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין נמוכה מאוד. אלא שהניסיון מלמד, שמעולם לא היטבנו לצפות את העתיד במזה"ת. כל גורמי המודיעין הופתעו כאשר מצרים הכניסה את צבאה לסיני ערב מלחמת ששת הימים, סילקה את כוחות האו"ם, סגרה את מיצרי טיראן וחוללה את ההסלמה שהביאה למלחמת ששת הימים. אמ"ן שכנעו את צמרת צה"ל ואת ממשלת ישראל בקונספציה שלפיה מצרים וסוריה לא תצאנה למלחמה בישראל ערב מלחמת יום הכיפורים – מחדל שעלה במחיר של קרוב ל-3,000 חיילים ישראליים (אף שהיום שרלטנים יוצרים רהביליטציה למחדל המודיעיני, כדי לקדם את הנראטיב שהמלחמה היא תוצאת "סרבנותה" של גולדה, כביכול). כל גורמי המודיעין הופתעו מפרוץ האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא חזה את פלישת סדאם חוסיין לכווית, צעד שהביא לפרוץ מלחמת המפרץ. מערכת הביטחון, ברובה המכריע, האמינה בהסכם אוסלו ולא צפתה את הפרתו השיטתית ואת הפיכת הרש"פ לרשות טרוריסטית. וכך, לא רק אצלנו אלא בכל העולם. העולם המערבי הופתע כאשר היטלר פתח במלחמה. בריה"מ הופתעה כאשר היטלר הפר את הברית אִתה ותקף אותה. ארה"ב הופתעה כאשר הותקפה בידי היפאנים בפרל הארבור. כל הסובייטולוגים בעולם לא חזו את קריסת ברית המועצות והגוש הסובייטי.   

אך למה ללכת רחוק? מי צפה את אירועי "האביב הערבי"? מי צפה את הפלת מובארק? מי צפה את מלחמת האזרחים בסוריה? אותם אירועים, שהם הבסיס להערכת המצב החדשה של צה"ל, בעצמם הפתיעו את צה"ל ואת כל גורמי המודיעין בישראל. כך, שיש לקחת בערבון מוגבל מאוד את יכולתנו לצפות את העתיד, ומכאן שעלינו להיזהר בנטילת סיכונים ביטחוניים על סמך אותן הערכות.

בכל הדוגמאות שהצגתי - בניתוח לאחר מעשה נראו כל אותם סימנים מוקדמים, שאילו נותחו כראוי מראש, לא היינו מופתעים ויכולנו להיערך אליהם אחרת. אולם עובדה היא, ששוב ושוב הקונספציות המודיעיניות לא עורערו בזמן אמת, חרף אותם סימנים.

אם משתמע מדבריי שאין מקום לניהול סיכונים ושעלינו להיות ערוכים לחלוטין לכל האיומים האפשריים – בהחלט אין זו כוונתי. אי אפשר לספק ביטחון מלא ולתת מענה מוחלט לכל איום. אי אפשר לקיים מדינה וצבא ללא ניהול סיכונים וללא נטילת סיכונים.

הביטחון הלאומי של מדינה אינו רק הצבא אלא לא פחות מכך החינוך, ההשכלה, התרבות, הרווחה, הבריאות, השיכון, התשתיות האזרחיות, כלכלה איתנה, לכידות חברתית, צדק חברתי, סולידריות. תקציב המדינה חייב לתת מענה הולם לצרכים הללו והוא אינו בלתי מוגבל.

תקציב הביטחון אינו המקור היחיד לצרכיה החברתיים של ישראל. מדיניות מיסוי צודקת ופרוגרסיבית יותר, למשל, עשויה להוות מקור משמעותי ביותר. שינוי מדיניות ההון-שלטון והצ'ופרים למקורבים, עשויה להגדיל באופן משמעותי את הכנסות המדינה (רק השבוע התבשרנו על הטבות מס בסך 15 מיליארד ₪ לקומץ עסקים "מקורבים" וכנראה שהסכום גבוה הרבה יותר). וגם אם יעשו כל הרפורמות החיוניות, הדרושות לחיזוקו של המשק הישראלי, עדין אין מנוס מקיצוץ בתקציב הביטחון.

קיצוץ תקציב הביטחון אינו בהכרח קיצוץ בכוח הממשי. יש הרבה שומנים בצה"ל ובמערכת הביטחון, הרבה מפקדות מנופחות, יחידות כמו גל"צ שאינן צריכות להיות צבאיות, יש להעלות באופן משמעותי את גיל הפנסיה של אנשי הקבע שאינם ביחידות השדה ולהשוות אותו לגיל הפנסיה המקובל במשק הישראלי ועוד כהנה וכהנה.

ויחד עם זאת, כנראה שמתחייבת גם פגיעה מסוימת בסדר הכוח הקונבנציונלי של צה"ל, על פי ניתוח והערכת הסיכונים הצפויים.

עובדה זו, מחייבת את מדינת ישראל לגבש עוגנים ביטחוניים שיאפשרו לה נטילת סיכונים. עוגן כזה, למשל, הוא ההרתעה הגרעינית. אולם אסור למדינה שפויה להתבסס רק על הרתעה הזאת, שנועדה להיות אך ורק נשק יום הדין. עוגן נוסף, שאסור לוותר עליו, הוא גבולות בני הגנה.

בקעת הירדן בגבולנו המזרחי והגולן בגבול הצפוני, הם גבולות בני הגנה, המאפשרים נטילת סיכונים בבניין הכוח של צה"ל. וככל שנטילת הסיכונים גדולה יותר, ובתכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל היא גדולה מאוד, כך חשיבותם של גבולות בני הגנה גדול יותר.

אלמלא היה הגולן בידינו במלחמת יום הכיפורים, וצה"ל היה מופתע בגבול הישן, בתוך שעות היו נכבשות טבריה וקריית שמונה, צפת וחצור ותושביהן היו צפויים לטבח המוני (אנו רואים היום, במלחמת האזרחים בסוריה, עד כמה אין בעיני הערבים שום חוקי מלחמה ומגבלות מוסריות כלשהן). מתקפת פתע כזו מיהודה ושומרון בגבול הקו הירוק, הייתה עלולה לפצל בתוך שעות את המדינה, שרוחבה בחלק מן המקומות היה 15 ק"מ, לכמה רצועות. כוחות האויב יכלו להגיע בנקל לת"א. מתקפה כזו עלולה הייתה לסכן את קיומה של ישראל ואולי לחייב אותה להשתמש בנשק יום הדין, שעצם השימוש בו הוא אסון נורא.

גבולות בני הגנה חיוניים במלחמה קונבנציונלית ובמלחמה בעצימות נמוכה. במלחמה קונבנציונלית, הם נותנים מרווח לגיוס המילואים כדי לבלום את האויב. במלחמה בעצימות נמוכה הם מרחיקים את טווח האש ממרכז האוכלוסיה הישראלית. בנסיגה מיהודה ושומרון לקו הירוק, השטח שאנו מגדירים כ"עוטף עזה" מקביל לגוש דן ולירושלים.

לכן, גבולות בני הגנה נחוצים תמיד. נחיצותם מתחזקת, כאשר המדינה נוטלת סיכונים. אם צה"ל יצמצם את סד"כ השריון שלו לנוכח הערכת המצב הנוכחית, אך בעוד חמש או עשר שנים התמונה האזורית והערכת המצב תשתנה, ניתן יהיה לתקן ולשנות מחדש את סדר העדיפויות הלאומי ואת סדרי העדיפויות בתוך צה"ל. ויתור על גבולות בני הגנה הוא בלתי הפיך (כיוון שחזרה אליהם כרוכה במלחמה עקובה מדם).

הלקח המרכזי מרעידת האדמה המתחוללת במזרח התיכון, הוא הכרה בחוסר היציבות המזרח תיכונית ולכן גם בקושי לחזות את העתיד. ומכאן, החובה להבטיח את קיומם של עוגני ביטחון, להבטחת עתידה של מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. השמירה על גבולות בני הגנה, כבסיס לכל מו"מ ולכל הסדר, היא עוגן ביטחוני שאסור לוותר עליו.

* "שישי בגולן"