הבלוג של אורי הייטנר

בעוד שבועות אחדים, תכנס מפלגת העבודה ועידה רעיונית, שתתמקד בסוגיות המדיניות ביטחוניות. לקראת הוועידה, יצאו פעילי המפלגה לסיורים לימודיים בגולן, ביו"ש ובסובב ירושלים. ב-19.7 נערך הסיור בגולן. השתתפו בו כ-120 איש, בראשות יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', חברי כנסת, ראשי סניפים ופעילים מרכזיים. לצערי, עיקר הסיור הוקדש לעניינים הביטחוניים, ולא להיכרות עם מפעל ההתיישבות בגולן – עם העשיה החינוכית, הקהילתית, החקלאית, התעשייתית, התיירותית וכו'.

לבקשתה של שלי יחימוביץ', נשאתי דברים בפני המבקרים. החלק האזרחי של הסיור נערך במרום גולן, בשלוחת "אביטל" של המתנ"ס. ראש המועצה האזורית אלי מלכה תיאר בפני האורחים את הגולן והעשיה בו בתחומים השונים, ואחריו נשאתי את דבריי. להלן נאומי, כפי ששחזרתי אותי מן הזיכרון.

****

לפני 21 שנים, נפגשנו – ראשי ועד יישובי הגולן, עם אחד מראשי מפלגת העבודה, אז שר בממשלה, משה שחל, בלשכתו בחיפה. היה זה חודשים אחדים אחרי הקמת ממשלת רבין, כשאנו היינו בראשיתו של עימות חריף עם הממשלה, שניהלה מו"מ על נסיגה מהגולן. הפגישה עם שחל הייתה קשה מאוד. בשלב כלשהו, שאל – התריס סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין, כלפי שחל: "אנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים. לראשוני המתיישבים כבר נולדו נכדים. אינכם מבינים שזאת מציאות בלתי הפיכה?! מה יהיה בעיניהם בלתי הפיך?! 30 שנה?! 40 שנה?! 50 שנה?!". כאן עצר אותו שחל: "די, די, די, מה פתאום, על מה אתה מדבר? ברור שחמישים שנה זה בלתי הפיך". רבותיי, השבוע מלאו 46 שנים להתיישבות בגולן. אנו כאן כבר כמעט 50 שנה. ב-14 ביולי 1967 עלו חלוצי ההתיישבות בגולן לעלייקה והתחילו את מפעל ההתיישבות בגולן. המציאות שיצרנו כאן היא בלתי הפיכה.

יצרנו כאן, בגולן, מפעל התיישבות שהוא מופת של הגשמה ציונית, הראוי לשמש מודל לחברה הישראלית כולה.

כאשר התבקשתי לדבר בפניכם, סיכמתי עם המארגנים שנושא השיחה יהיה ההתיישבות בגולן כהתגלמות השקפת עולמה ההיסטורית, האידיאולוגית, של תנועת העבודה.

כאשר החלטתי, בהיותי נער בן 17, על הגשמה בקיבוץ אורטל שאך עלה לקרקע בגולן, ראיתי בכך הגשמה של השקפת עולמי על שני מרכיביה; הגשמת השקפתי החברתית כלכלית בחיי קיבוץ, שעד היום הוא קיבוץ שיתופי. הגשמת השקפתי הציונית, בהתיישבות בגולן, שנועדה לעצב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל. השקפת עולם זו, על שני מרכיביה, הייתה דרכה של תנועת העבודה.

סיפור ההתיישבות בגולן מראשיתו, היה שזור בתנועת העבודה, במפלגת העבודה ובתנועות ההתיישבות שלה.

כבר ההחלטה על העליה לגולן במלחמת ששת הימים, הייתה תולדה של לחץ יישובי עמק החולה ועמק הירדן, ובראש ובראשונה הקיבוצים והמושבים באותם אזורים. בעיצומה של המלחמה יצאה משלחת של יישובי הצפון, בראשות חבר קיבוץ כפר גלעדי, ראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, להיפגש עם ראש הממשלה אשכול וללחוץ עליו להביא להחלטה לשחרר את הגולן. אשכול שתמך בכך, זימן אותם להופיע בפני הממשלה, בשבתה כוועדת השרים לענייני ביטחון. חברי המשלחת תיארו את הסבל הנורא, הכרוך בחיים למרגלות הגולן המאיים תחת הכיבוש הסורי - ההר שהיה כמפלצת. הם הבהירו שלא יוכלו עוד להחזיק מעמד, אם המצב ימשך כשהיה. אשכול ומרבית השרים תמכו בעליה לגולן, זו גם הייתה עמדת צה"ל, אך שר הביטחון דיין התנגד, ובסופו של דבר אשכול ודיין הוסמכו לקבל את ההחלטה. דיין שינה את עמדתו כעבור שעות אחדות, ובלי להודיע לאשכול ולרמטכ"ל רבין, הורה לאלוף הפיקוד לכבוש את הגולן.

כדי להבין את הלך הרוח של תושבי העמקים הצפוניים שדחפו להחלטה, אקרא בפניכם שיר שכתבה תרצה בר גיל, חברת קיבוץ "השומר הצעיר" שער הגולן בעמק הירדן, לחג המשק של קיבוצה בשנות ה-60. השיר נקרא "שיר ערש לילדים". לא, שמו המלא הוא "שיר ערש לילדים במקלט". בימים הקשים שבהם הסורים ישבו על הגולן, הילדים ביישובים למטה ישנו במקלטים.  

נומי ילדה / נומי, נומי ילדה, / עוד הלילה נושק עפעפיך. // איך קרעו חלומך / ונשאוך עם צרורך / בוכיה למקלט - עד ייבשו / דמעותיך, / בוכיה עד ייבשו דמעותיך. // נומי ילדה, / נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר, / כי צמחת בין פרחים, בין פרחים / ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס. // נומי ילדה, / נומי, נומי ילדה, / בובתך נרדמה כבר מזמן. / תערב לך שנתך, / המקלט - הוא ביתך, / המקלט - הוא ביתך / כאן אל מול הגולן - / עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן.

היישובים שדחפו לשחרור הגולן, הם גם שיזמו את ההתיישבות בגולן. מיד לאחר המלחמה, נערך בקיבוץ גדות כינוס חירום של מזכירי הקיבוצים בגליל העליון וראשי המועצה האזורית. הדיון עסק בשאלה, מה עושים כדי להבטיח שלא תהיה נסיגה מהגולן, חלילה, כפי שהייתה נסיגה מסיני לאחר מלחמת סיני, עשור קודם לכן, בלחץ המעצמות. חבר גדות איתן סט טען שהדרך היחידה להבטיח זאת היא הקמת התיישבות. עמדתו התקבלה, והוא גויס בידי המועצה להוביל את המהלך. הוא גייס את תמיכת צה"ל והגורמים המיישבים והקים את הגרעין המייסד שהתבסס על בני קיבוצים, רובם מן העמק. ראש הממשלה, הממשלה, התנועות תמכו במהלך וסייעו לו, אולם היוזמה באה מלמטה, מן ההתיישבות העובדת בעמק. חמישה שבועות בלבד לאחר שוך הקרבות, עלו ראשוני המתיישבים לעלייקה. היו אלה חלוצי מרום גולן, בכור יישובי הגולן. כעבור חודשים אחדים הם עברו לקונייטרה ומשם לנקודת הקבע, בה אנו יושבים כעת.

כעבור חודשים אחדים, בינואר 1968, עלה לקרקע היישוב השני, קיבוץ מבוא חמה, שהוקם אף הוא בידי בני קיבוצים, בעיקר מעמק הירדן. למחרת עלה קיבוץ עין זיוון. וכך, בשנים הראשונות לאחר המלחמה, קמו רבים מיישובי הגולן, רובם של תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.

כל תנועות ההתיישבות הקימו יישובים בגולן, מ"גוש אמונים", שהיישוב הראשון שלו הוא קשת ועד הקיבוץ הארצי שהקים בגולן שני קיבוצים – גשור ונטור. התנועה היחידה שבה הייתה מחלוקת על הקמת היישובים הייתה הקיבוץ הארצי. את המחלוקת פתרו בנוסחה מפ"מניקית טיפוסית; האמירה – "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום", נוסחה שאינה אומרת כלום, אך אפשרה לתנועה להעלות את יישוביה באופן שאִפְשֵׁר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

בנובמבר 1967, כשמרום גולן ישבה בקונייטרה, נערכה שם מועצת הקיבוץ המאוחד. הנואם המרכזי היה השר יגאל אלון, שאמר, בין השאר: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן". בשנת 73' הסביר אלון ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

יגאל אלון גם היה הראשון שדרש לספח את הגולן לריבונות ישראל, כבר באוגוסט 68'. אגב, תושבי הגולן כלל לא דיברו על כך, עד אחרי הסכם קמפ-דיוויד. אשכול לא הביא את דרישתו של אלון לדיון, כי סבר שחבל להקים עלינו את העולם, המקבל בשתיקה את הסיפוח דה-פקטו שאנו עושים בשטח. רק ב-1981 התקבל חוק הגולן, שסיפח את הגולן לישראל.

כל ממשלות ישראל, מממשלת אשכול ואילך, תמכו בהתיישבות בגולן וחיזקו אותה. הגדילה לעשות ממשלת רבין הראשונה, שהקימה יישובים רבים והחליטה על יישובים שקמו בפועל לאחר המהפך. מה שיכול להמחיש את גישת רבין, היא תגובתו להחלטת עצרת האו"ם ב-1975 להציג את הציונות כגזענות. רבין כינס את ממשלתו והוביל החלטה על תגובה ציונית הולמת, שמשמעותה היא שאנו ממשיכים להגשים את הציונות – הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן. היישובים היום פורחים, ואילו אותה החלטה אומללה מצאה מזמן את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה.

את הקמת העיר קצרין תבעו יישובי הגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים. ואכן, זמן קצר אחרי המלחמה, עוד בתקופת ממשלת גולדה, התקבלה ההחלטה, ביוזמת שר האוצר פנחס ספיר. ההחלטה אושררה בממשלת רבין והיישוב עלה לקרקע ב-77'.

המשבר ביחסים בין הגולן למפלגת העבודה התרחש בשנת 1992. ב-10 ביוני, 11 יום לפני הבחירות, נערכה באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה עצרת חגיגית רבת משתתפים לציון מלאת 25 שנה להתיישבות בגולן. הדוברים המרכזיים באירוע היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין. רבין אמר באותה עצרת: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". רבין תקף בדבריו את ממשלת שמיר שאינה עושה די לפיתוח הגולן ולחיזוק יישוביה. "לא די לשאת דברים על רמת הגולן. יש לחזק אותם במעשים", הוא אמר.

עשרה ימים מאוחר יותר, יום לפני הבחירות, שב רבין לגולן. הוא בחר לפתוח את מסעו האחרון לפני הבחירות דווקא בקיבוץ אורטל שבגולן. בשיחה שקיימנו עמו, הוא חזר על הדברים שאמר בעצרת. הוא אמר משפט נוסף: "אין זה אומר שנשאר בכל סנטימטר בגולן". אני התרעמתי על דברים אלה, והוא הסביר אותם: "כאשר אני אומר שלא נרד מרמת הגולן גם תמורת שלום, כוונתי היא שזו עמדתי גם אם הדבר יהיה כרוך במלחמה, ושאני אוכל להישיר מבט לעיני האימהות השכולות ולומר להם שהדבר היה מוצדק. איני משוכנע שאוכל  לומר זאת על כל סנטימטר ברמת הגולן". ברור היה שכוונתו היא לתיקונים קוסמטיים, או כפי שאני מכנה זאת – קלקולים קוסמטיים.

למרבה הצער, רבין שינה את דעתו. חודשים אחדים לאחר מכן, בנובמבר 92', רבין ערך ביקור נוסף בגולן, ונפגש באורטל עם נציגי היישובים. מרבית היושבים בשיחה בחרו בו, חלקם היו מראשי מחנה רבין, כמו יהודה הראל ויהודה וולמן. השיחה הייתה קשה וטעונה מאוד. רבין אמר באותה שיחה ששינה את דעתו, ותמורת הסכם עם סוריה הוא יהיה מוכן לנסיגה "בגולן, לא מהגולן". מאוחר יותר הוא הסכים גם לנסיגה מהגולן.

האכזבה שלנו הייתה רבה ומרה. אני חייב לציין, שהאכזבה שלי הייתה פחות מהעובדה שרבין שינה את דעתו, מותר לאדם לשנות את דעתו, אלא מכך שבשעה שאדם משנה את דעתו, ויהיה זה המנהיג ואף הגדול שבמנהיגים, מפלגה שלמה וציבור גדול משנים ביום אחד את עמדתם במאה שמונים מעלות. אף פעם לא הבנתי את התופעה הזאת, שראויה למחקר פסיכולוגי.

אנו, תושבי הגולן, יצאנו למאבק ממושך, שהיה מופת של מאבק דמוקרטי, אך מאבק נחוש מאין כמותו, שזכה לתמיכה ציבורית רחבה ביותר.

המו"מ הסתיים בסופו של דבר ב-26 במרץ 2000, בפגישה של קלינטון עם חאפז אסד בז'נבה, בה הציג קלינטון לנשיא הסורי הצעה רשמית של אהוד ברק לנסיגה מכל הגולן ויותר מכך; לא רק לגבול הבינלאומי, אלא לקווי ה-4 ביוני 67', כלומר נסיגה גם משטחים שהיו בריבונות ישראל והסורים השתלטו עליהם בשנות ה-50. רק על דבר אחד עמד ברק – על רצועה בת כמה עשרות מטרים לחוף הכינרת, שתישאר בידי ישראל. את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.

כאשר רבין שינה את עמדתו בנושא הגולן, ובעקבותיו מפלגת העבודה, ההסבר לכך היה שהתנאים השתנו ומנהיג פרגמטי צריך להתאים את עצמו למציאות המשתנה. האמת היא שלא ברור לי איזה תנאים השתנו. הרי עמדתו של רבין הייתה שאין לסגת מהגולן

בהסכם שלום, כך שאם הוא מצא בסוריה מנהיג שוחר שלום ודמוקרטיה, אלה בדיוק התנאים שאליהם התכוון בהתנגדותו לנסיגה.

אולם היום הגיע הזמן שמפלגת העבודה, כמפלגה פרגמטית, תתאים את עצמה למציאות שהשתנתה מאז.

המציאות השתנתה בשלושה מובנים. הראשון, הוא הסרבנות הסורית. חמישה ראשי ממשלה ישראליים, כולל הנוכחי בסיבוב הראשון שלו וכולל אולמרט, הציעו לסורים את הגולן והם סרבו. אי אפשר להתעלם מהמציאות הזאת. השני, הוא המצב בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. סוריה כבר אינה קיימת. היא התפוררה. אילו חלילה נסוגונו מהגולן, השאלה שהייתה מטרידה אותנו היום, הייתה אם על חוף הכינרת יישב חיזבאללה או אל קאעידה. ברור איזה סיוט היה זה למדינת ישראל. השלישי, הוא התבססות ההתיישבות הישראלית, המתקרבת לשנתה החמישים. התיישבות זאת יצרה מציאות בלתי הפיכה.

לפיכך, יש לי היום שתי ציפיות ממפלגת העבודה.

האחת, היא שמפלגת העבודה תשנה את החלטותיה בנושא הגולן, תחזור לדרכה האידיאולוגית המקורית ותכיר בכך שהגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

הציפיה השניה נוגעת לחוק משאל העם. בעיצומו של המו"מ שניהל על נסיגה מהגולן, רבין הכריז ביוזמתו, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, מתוך תפיסה דמוקרטית ראויה, שהסכם שתהיה כרוכה בו נסיגה בגולן יובא להכרעה במשאל עם. שמעון פרס ואהוד ברק חזרו על מחויבות זו. בינתיים הנושא התקבל בחוק, וכעת הוא עומד לעלות להצבעה כחוק יסוד. מן הראוי שמפלגת העבודה תדבק בנושא זה בדרכו של רבין, ותתמוך בחוק היסוד.

****

עד כאן דבריי. יש לציין, שכאשר קראתי לשינוי דרכה של מפלגת העבודה בנושא הגולן, דבריי שוסעו במחיאות כפיים. לאחר ההרצאה, רבים מן המשתתפים שלחצו את ידיי אמרו לי: "שכנעת אותי".

האמנם יש סיכוי לדף חדש ביחסה של מפלגת העבודה לגולן? אני אופטימיסט חשוך מרפא, ומאמין שהדבר אפשרי. מצד שני, כאדם מנוסה ומפוכח, קשה לי להמר על הסיכוי שכך יקרה.

אולם לא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. אני עשיתי את שליחותי כמיטב יכולתי.

* "שישי בגולן"