הבלוג של אורי הייטנר

* כאשר ארה"ב ומדינות אירופה סוגרות שגרירויות ומבטלות טיסות מפחד הטרור האסלאמיסטי – האם הם מודעים לכך שהאויב של המערב הוא האויב של ישראל, הוא האויב הנלחם נגד קיומה של ישראל וישראל נאבקת נגדו על קיומה? האם האיחוד האירופי אינו מבין שהחלטותיו הצבועות, כמו החרם על תוצרת ההתנחלויות, היא פעולה למען הצד הרע בסכסוך המזרח תיכוני; אותו צד שבעטיו נסגרות שגרירויות ומבוטלות טיסות? האם ארה"ב מבינה שבלחצה על ישראל לשחרר מחבלים, היא מחזקת ומעודדת את הטרור, אותו טרור הגורם לה לסגור שגרירויות ולבטל טיסות? 

* הצהרתו של רוחאני על כך שישראל היא פצע שיש להסירו, היא הפתעה גדולה. ... למי שבחר לרמות את עצמו.

* לקורא שהתערב אתי ביום בחירתו של רוחאני שאני טועה באבחנותיי – אני מוחל על ההתערבות. הרי באמת ובתמים רציתי להפסיד בה (וידעתי שאנצח בה).

* סחריר (ספין) חדש בתקשורת וברשתות החברתיות, מציג ברירה, כביכול, שעמדה בפני הממשלה, בין שחרור מחבלים להפסקת הבניה, כתנאי לחידוש המו"מ. כמובן שהמטרה של הספין הזה, הוא הסתה פרועה כנגד המתנחלים, והאשמתם בשחרור המחבלים לחופשי. יש לדחות ולהוקיע את הספין, וכן את עצם הברירה, כביכול, בין דבר וכולירע, כאשר הברירה הראויה היא פשוט מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

* אחת הטענות המוזרות והצבועות נגד משאל העם, היא שהמשאל הוא... "בריחה ממנהיגות". זו שטות מוחלטת, שכמוה כאמירה שדמוקרטיה היא בריחה ממנהיגות. למה בכלל להביא הסכם לאישור הכנסת? גם זו בריחה ממנהיגות. למה להביאו למליאת הממשלה? גם זו בריחה ממנהיגות. הבה נבחר מנהיג חזק שיראה לכולם מה זאת מנהיגות; מנהיג גיבור, לא פחדן, כזה שיודע להחליט לבד, שאינו צריך להתייעץ עם אף אחד, שאינו זקוק לאישור מאף אחד, שאינו זקוק לחטוטרת הזאת של דמוקרטיה-שממוקרטיה. על פיו יישק דבר.

* אני מתנגד ל"חוק המשילות", אך איני מתרשם מדמעותיה של זהבה גלאון בדיון על החוק. מי שמתנגדת למשאל עם וטוענת שזאת "בריחה ממנהיגות" ו"מנהיגות פחדנית" – הדמעות שהיא שופכת על הפגיעה בדמוקרטיה בחוק המשילות הן דמעות תנין.

* אין בישראל כל בעיית משילות. בעיית המשילות נפתרה לפני שנים אחדות, כאשר הונהגה שיטת "אי אמון קונסטרוקטיבי", כלומר שממשלה נופלת בהצבעת אי אמון רק אם יש רוב של 61 ח"כים למועמד חלופי. כל הסיפורים על הצורך בחיזוק המשילות, הם סיפורי בדים של ממשלה הרוצה להחליש את הדמוקרטיה, את הביקורת הפרלמנטרית ואת הייצוגיות. יוזמי המהלך שוכחים, שהפוליטיקה היא גלגל מסתובב. פעם הם למעלה ופעם הם למטה. יבוא יום שבו הם יפגעו מהחוקים שהיום, ברוב זחיחותם, הם מחוקקים.

* אני רחוק מאוד מלהיות חסיד של ברק, מכל בחינה שהיא. בראש ובראשונה מהסיבה שהוא ניפץ את כל יסודות הקונצנזוס הלאומי, את כל יסודות המדיניות הישראלית והאסטרטגיה הישראלית, עקף מ"שמאל" את "שלום עכשיו" ומרצ, אימץ את גישת אורי אבנרי וחד"ש, בהצעתו בקמפ דיוויד, ובכך גרם נזק מדיני וביטחוני בלתי הפיך חמור ביותר למדינת ישראל. אני גם סולד מדרכי התנהלותו הפוליטית בכל הקריירה שלו. וגם מה"שדה בוקר" שלו - רדיפת בצע לשמו. אבל בעימות שאין בו צדיקים, בינו לבין אשכנזי - אף שהוא נושא במידה רבה של אחריות, עיקר האשמה היא באשכנזי, שהתגלה כיותר נוכל, כיותר רב תעלולים ויותר מושחת אפילו מברק (וזה שיא שקשה לשבור אותו). אין כל דרך לתאר את התנהלותו והתנהלות לשכתו, מלבד פוטש של חונטת קצינים נגד הדרג המדיני הנבחר, וחתרנות לסיכול בחירת רמטכ"ל שאינו מהחונטה.

* לא עוד "פרשת הרפז" – פרשת אשכנזי.

* אז אולי גבי אשכנזי יהיה נגיד בנק ישראל?

* צר לי על קלות הראש שבה מתייחסים רבים לגניבת רכוש מחנות בידי מי שהיה, וכמעט היה שוב, נגיד בנק ישראל. הטענה ש"אף אחד אינו מושלם" נכונה. אני רחוק מלהיות מושלם, אך מעולם לא עלה על דעתי לגנוב מחנות. וגם אתה הקורא, לבטח אינך מושלם. האם אי פעם גנבת מחנות? אני משוכנע שגם אהוד בן עזר, שלימד סנגוריה על פרנקל, מעולם לא היה מעלה על דעתו לעשות כן. אין אנשים מושלמים וגם נגיד בנק ישראל, יהיה אשר יהיה, לא יהיה מושלם. אבל יש קווים אדומים שאסור לחצותם. הדרישה ממשרתי הציבור לטוהר מידות, אינה נוקדנות ואינה קטנוניות, אלא רצון לחיות בחברה מתוקנת.

* ובשולי פרשת פרנקל – מי זכאי לדרכון דיפלומטי? האם יש על כך בקרה ופיקוח? האם יש כללים? זו סוגיה הראויה לטיפולו של מבקר המדינה.

* ידו הגסה של אלון חסן וידו הארוכה של עמיר פרץ הם העומדים מאחורי המרד נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. יצר ההרס העצמי של מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה, ממשיך להכות בה.

* אחד, לא חשוב מאיזה לאום, ירה לכל עבר בקרב ציבור של בני לאום אחר, רצח ארבעה ופצע עשרות. איך יוגדר אותו אדם? מחבל, כמובן.

לא על פי הפרקליטות. הפרקליטות, משום מה, מסרבת להגדיר את המחבל נתן זאדה, שם רשעים יירקב, כמחבל. אבל  מי שחושב כמו מחבל, פועל כמו מחבל ורוצח כמו מחבל, הוא מחבל.

מותו של מחבל היא תוצאה מבורכת של פיגוע, הן כאשר המחבל יהודי והן כאשר הוא ערבי. אבל לינץ' במחבל ראוי לגינוי ולענישה הולמת, הן כאשר המחבל ערבי ומבצעי הלינץ' הם יהודים והן כאשר המחבל הוא יהודי ומבצעי הלינץ' הם ערבים. לא אכנס לשאלה המשפטית המורכבת האם במקרים הללו נכון להעמיד לדין על רצח או על הריגה, כיוון שהנסיבות של האירוע וסערת הרגשות בתוך האירוע אינן דומות לרצח מתוכנן, בדם קר. כך או כך, יש להקפיד על דין אחד למחבל יהודי ולמחבל ערבי.

* באשר למחבל הבודד – מחבל הוא מחבל הוא מחבל. אולם בראיה הכוללת ראוי לזכור ולהזכיר, שאצל הפלשתינאים המחבלים הם המיינסטרים, הם הגיבורים הלאומיים. אצלנו הם חריגים, שהעם כולו, זולת קומץ אוהדי החיה הכהניסטית, סולדים מהם ומגנים אותם.

* מי הגדיר את מאמר המערכת של "הארץ" בהגדרה הנחרצת – "אנטי יהודי"? מי הגדיר את כותב המאמר כ"בעל דעה קדומה אנטי יהודית"? לא פחות ולא יותר - עורך "הארץ" בשנים 2004-2008 (לא כל כך מזמן) דוד לנדאו. ראו – מאמרו ב"הארץ": "הכפשה של היהדות" 2.8.13. זוהי עדות מובהקת להתדרדרות האנטי יהודית והאנטי ציונית של "הארץ" בשנים האחרונות. לנדאו סיפר שחש צורך לקרוע את העיתון עם מאמר המערכת שהציג את היהדות כגזענות, כפי שחיים הרצוג קרע את ההחלטה שגינתה את הציונות כגזענות.

* "חדשות בן עזר"