הבלוג של אורי הייטנר

* דבקותו של פוטין במשטר אסד, הטובח בעמו ודומה היה שאו-טו-טו נופל, נראתה הזויה ומנותקת מן המציאות. לעומת זאת, הפניית העורף של אובמה למובארק נראתה כמדיניות מתבקשת ונכונה של תמיכה בדמוקרטיזציה וברצון העם המצרי.

כעת נראה, שהאסטרטגיה של פוטין חכמה יותר. בכל המזה"ת הוא מצטייר כמנהיג יציב ונאמן, שניתן לסמוך עליו. אובמה מצטייר כבוגדן וכמשענת קנה רצוץ. אובמה החל את דרכו ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לעולם המוסלמי. בדיעבד, מדיניות הפייסנות שלו (ע"ח ישראל) בראשית הדרך, ומדיניותו ההפכפכה והמבולבלת בהמשך הדרך, רק העצימה את השנאה בעולם המוסלמי למערב בכלל ולארה"ב בפרט.

* גם אילו תמך אובמה במובארק, לא היה בידו למנוע את המהפיכה העממית. העם המצרי התקומם מתוך שנאה יוקדת לדיקטטור. הדבר היחיד שאיחד את כל הגורמים, היה השנאה למובארק. ברגע שהיעד הזה הושג, לא נותר עוד כל מכנה משותף והעימות בין הלאומיות והאסלאמיזם פרץ במלוא עוזו.

מדיניותו של אובמה לא השפיעה ולא יכלה להשפיע על ההתרחשויות במצרים. השפעתה היחידה הייתה על מעמדה של ארה"ב במזה"ת, וזו הייתה השפעה קטלנית.

ארה"ב רצה אחרי המאורעות, ונתנה אישור בדיעבד לכל השינויים שקרו. כאשר העם המצרי התקומם נגד מובארק, בן בריתה המסורתי והוותיק של ארה"ב, הממשל האמריקאי תמך בהתקוממות, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" – זרם אנטי דמוקרטי ואנטי מערבי קיצוני עלה לשלטון, ארה"ב תמכה בו, בשם הדמוקרטיה. כאשר משטר "האחים המוסלמים" הופל בהפיכה צבאית, שוב תמכה ארה"ב בשינוי, בשם הדמוקרטיה.

מה הפלא שא-סיסי מרשה לעצמו להשתלח בארה"ב?

* אדוארד סנודן, מדליף המידע על תכניות המעקב של ארה"ב, מעניין את פוטין כשלג דאשתקד. הסיבה היחידה לכך שהוא העניק לו מקלט מדיני ברוסיה, היא הרצון להתגרות בארה"ב ולהפגין בפני העולם את חולשתה ואת צפצופו עליה.

* ביטול ביקורו של ארדואן בעזה, הוא תוצאה ישירה של נפילת "האחים המוסלמים" במצרים. ציר הרשע האסלאמיסטי הסוני ארדואן–מורסי–חמאס נותק. זאת, אחרי שציר הרשע הקודם ארדואן-אחמדינג'אד-קדאפי-אסד התרסק לרסיסים.

* קראתי את החלטת הממשלה בנוגע לאזורי העדיפות הלאומית. ההחלטה מבוססת על קריטריונים ברורים ומוצקים, המבטאים מדיניות לאומית וסדר עדיפויות לאומיים. קביעת מדיניות לאומית היא בסמכותה ובאחריותה של הממשלה. לשם כך היא נבחרה. כמובן שמדיניותה של הממשלה נתונה לביקורת פרלמנטרית וציבורית.

כאשר זהבה גלאון תוקפת את מדיניות הממשלה ואת סדר העדיפויות שלה, היא ממלאת את תפקידה הפרלמנטרי ואת שליחות בוחריה. אולם כאשר היא פונה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבדוק את חוקיות ההחלטה, היא מועלת בתפקידה ובשליחותה. עצם הפניה הזאת, שאינה אלא סחריר תקשורתי מכוער, מחלישה את הכנסת ופוגעת בדמוקרטיה. המשפטיזציה הזאת חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה והמשטר הפרלמנטרי בישראל.

זהבה גלאון שופכת דמעות תנין מעל דוכן הכנסת, בנאומה נגד "חוק המשילות" בטענה שהוא מכרסם בדמוקרטיה (ובעניין זה אני מסכים אתה), בעוד היא עצמה, במעשיה, פוגעת באופן קשה יותר בדמוקרטיה.

הוא הדין בעתירות בני בריתה החדשים של זהבה גלאון – דרעי וחבריו, לבג"ץ, נגד ההחלטה.

* אבו סנאן, אבו סריחאן, אבו עבדון, אבו עמאר, אבו עמרה, אבו קורינאת, אבו רובייעה, אבו קונייק, אבו חלוט, אום בטין, אכסאל, אסד, אספר, אעבלין, אעצם – רשימה חלקית של היישובים (וזה רק באות א') שבגללם הוציאו את קריית גת וקריית מלאכי ממפת העדיפות הלאומית.

* כמובן שלא התכוונתי, חלילה, ברצינות להערתי הקודמת. בסך הכל הדגמתי כיצד נראית ההסתה הפרועה והדמגוגית נגד הכנסת התנחלויות למפת העדיפויות.

* ביקורתי האמתית (כלומר ביקורת על המדיניות, לא ביקורת משפטפטנית) על מפת העדיפויות, היא על כך שהיא כוללת למעלה מ-700 יישובים. אם כמעט כל המדינה היא בעדיפות לאומית, אין זו עדיפות לאומית. הקריטריונים צריכים להיות הרבה יותר מצומצמים, כך שבאמת תיווצר כאן העדפה ברורה, על פי היעדים הלאומיים.

* המחלה הקולקטיבית של עובדי הרכבת – חזרת.

* בדיון הציבורי על פרשת הנגידים, נשמעה טענה נגד "הטהרנות" בדרישות המוסריות מנבחרי ציבור ומשרתי ציבור. בין השאר, בלבלו המבקרים בין הביקורת הזו לבין הביקורת על המשפטיזציה. מה הקשר בין משפטיזציה לבין דרישה ממנהיגי ציבור לטוהר כפים? לא זו בלבד שאין הלימה בין שני המושגים, אלא במידה רבה הם סותרים זה את זה.

משפטיזציה היא התערבות המערכת המשפטית בסוגיות מדיניות, פוליטיות, ביטחוניות, ערכיות, שאינן משפטיות, אינן שפיטות, והן ביטוי לערכים הנתונים להכרעת הציבור ונבחריו. משפטיזציה היא הפרעה למהלך התקין של המנהל הציבורי ויצירת תרבות של כסת"ח ובריחה מאחריות. משפטיזציה היא משטר ועדות החקירה, המתייחסות למחדלים ושגיאות של גורמי הביצוע במונחים משפטיים ופליליים ובמקום להפיק לקחים, מחפשות אשמים לעריפת ראשים.

הדרישה להנהגה נקיה משחיתות, אינה משפטית, אלא ציבורית, ערכית ומוסרית. המשפטיזציה פוגעת במאבק בשחיתות, בכך שהיא מורידה את רף הדרישות שלנו ממנהיגי הציבור לסף הפלילי. במערכת המשפטית, מה שאינו אסור על פי חוק – מותר. מה שאינו פלילי – כשר. עבירה פלילית שאין די עדויות להרשעה בה, משמעותה זיכוי.

הרף המוסרי שעלינו להציב למנהיגים, הרבה יותר גבוה מהסף המשפטי. הציפיה מהם אינה רק לא לעבור עבירות פליליות, אלא גם לאתיקה, למוסר, ליושרה ולדוגמה אישית.

* יש לקוות שחקירת פרשת אשכנזי תחשוף גם את תופעת עיתונאי החצר שלו.

* כשאני שומע את ההורים המסרבים לחסן את ילדיהם, אני מבין לשם מה המציאו את ד"ר יצחק קדמן.

* אם יורשה לי לומר כמה דברי כפירה... יורשה לי? סלחו לי כולכם, במטותא ובדחילו ורחימו, אך ... איני מתפעל מפולחן מֶסִי. אילו "בארסה" (ברצלונה) הייתה מגיעה לישראל למשחק כדורגל, הייתה זו חגיגה ספורטיבית יפה וראויה. אך הם לא באו לשחק כדורגל, כי אם לככב כסלבריטאים. וממש לא התלהבתי מהנשיא וראש הממשלה שעלו לרגל לחלות פניהם ומכל מסע החנופה והסגידה, כפי שלא התלהבתי מההישג המדיני האדיר שבביקורם של שרון סטון ורוברט דה-נירו ביומולדת של פרס (להבדיל מברברה סטרייסנד, שהופיעה בארץ, כלומר באה קודם כל כאמנית ולא כסלבריטאית).

* "חדשות בן עזר"