הבלוג של אורי הייטנר

יש לי מנהג קבוע. אחת לארבעים שנה, כמו שעון, אני הולך לראות הופעה של להקת "כוורת". בפעם הקודמת, היה זה ב-1973, כשהייתי בכיתה ד'. הפעם השניה הייתה היום. הפעם לקחתי גם את ילדיי, שכבר גדולים בהרבה מגילי אז.

שלב א' במופע היה מבצע מציאת מקום פנוי באחד מהחניונים הסמוכים לפארק הירקון, ולאחר סובו פארק והקיפוהו, להגיע למקום בחצי ריצה, מיוזע. וכך, עוד טרם החל המופע, כבר זכיתי לקיים מצוות "בכל זאת הגענו למרות הכל" כהלכתה. וזה, אכן, היה השיר הפותח של המופע.

עצם המופע על הדשא הענק של פארק הירקון הוא חתיכת נוסטלגיה בעבורי. לאחרונה נכחתי במופע במקום לפני 28 שנים – ב"מחכים למשיח" של שלום חנוך.

המופע של "כוורת" היה נפלא – המוסיקה, התפאורה, קליפי האנימציה שליוו אותו לכל אורכו, הסאונד המושלם וגם קהל ה-50,000 איש. ובעבור בני דורי, הייתה זו גם חתיכת נוסטלגיה; כל שיר זרק אותי לימי ילדותי. "היא כל כך יפה" שרה להקה, ואני זכרתי מי הייתה הילדה היפה ש"הייתי נותן לה שק של סנטימנטים". מה אומר ומה אגיד? הם ממש "קלעו לי בול בפוני".

לשמחתי הרבה, הלהקה שמרה באדיקות על העיבודים המקוריים של שיריה. כך, יכולתי לשיר אתם במקביל את כל הקולות, כולל הסולו גיטרות. מילא אני, "ילד מזדקן" שכמותי. בני התשחורת ש בימי "כוורת" לא חלמו להיוולד, לא רק ידעו את כל מילות השירים, אפילו דקלמו בע"פ את המערכונים. "תראו מה זה, אני מציץ בנייר ואתם זוכרים בע"פ", קבל גידי גוב. ודני סנדרסון החמיא לקהל הרבבות: "מפרגן לכם על החזרות. אצל מי עשיתם אותן?"

מה שמפתיע יותר מבני נוער היודעים בע"פ את להיטי שנות ה-70, הוא לראות את בני ה-70 עומדים על הרגליים ומפזזים במשך כמעט שעתיים וחצי.

והלהקה עצמה – חבריה כבר בעשור השביעי לחייהם, ועוד כוחותיהם במותניהם. נכון, הם פחות קופצניים (גידי גוב הופיע לראשונה אחרי פציעתו: "זאת הפעם הראשונה שקיבלתי פלטינה... בלי להוציא תקליט"), אבל – השירה! והנגינה!

קולו הגבוה של אפרים שמיר לא נסדק כהוא זה בחלוף השנים וכך גם החמצן הבלתי נדלה בריאותיו, המאפשר לו לשחזר את הישגי "אולי תשים לי קצת סוכר" ואת "יודע חקלאי פיקח" בסוף "הורה היאחזות". ופניגשטיין, בקולו הצפרדעי משהו, עם המבטא הדרום האמריקאי (שאגב, למי שאינו יודע, אינו מבטאו הטבעי, אלא דמותו של "פוגי" שאימץ בהופעות "כוורת"). בעיניי, פניגשטיין גנב את ההצגה. מאחר והיו כמה נגני גיבוי צעירים, הוא קם מהתופים לשירה בקדמת הבמה, בחלק מן השירים. יצחק קלפטר נראה כבן מאה, כמו "הדוד שהתעצל לנוח". בקושי זז, בקושי שר. אבל כשהוא נותן סולו עם הגיטרה החשמלית – זו חגיגה של וירטואוזיות. והאצבעות נעות בזריזות שלא תבייש גיטריסט בשיא אונו. לאחר ששר את "צליל מכוון", בפֶּרֶק שבו כל זמר שר אחד משירי הסולו שלו, בליווי חבריו ללהקה, הקהל הריע לו ממושכות, במחווה לאמן גדול שאינו בקו הבריאות.

לשיא ההתלהבות הגיע הקהל ב"מגפים של ברוך". אני התלהבתי במיוחד משירם של "כוורת" האהוב עליי ביותר – "הבלדה על ארי ודרצ'י".

בהדרנים שרה הלהקה את "יויה", "נתתי לך חיי" ו"נחמד".

"נחמד. נחמד. היה ממש נחמד!"

ניפגש שוב בעוד ארבעים שנה. אני מבטיח לבוא עם הנינים.

"ואם 'תם לא מאמינים, תשאלו את ברוך".

* "שישי בגולן"