הבלוג של אורי הייטנר

* ארגון "זוכרות" הוא אחד הגרועים בארגוני ההסתה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה. ארגון שאחת מפעילותיו המרכזיות, נועה שיינדלינגר, יוצאת בצהלולי שמחה ברשתות החברתיות כאשר חיילים ישראלים נהרגים. והנה, מוזיאון א"י (!) משכיר לארגון הזה אולם לכנס אנטי ישראלי בינלאומי, תחת הכותרת: "מאמת לתיקון: שיבת הפליטים הפלסטינים" [בד"כ אני מקפיד לאיית "פלשתינאים", אבל כאן ציטטתי את הפרסום של הארגון האנטי ישראלי כפי שהוא נוהג לאיית]. בהזמנה עצמה נאמר שהכנס יתקיים במוזיאון ארץ ישראל בשייך מוניס והמארגנים הסבירו שלא בכדי שכרו את המקום דווקא שם. ליאת רוזנברג, מנכ"לית הארגון הנתעב, אמרה שיש בקיום הכנס דווקא בשייך מוניס צעד סמלי של "ניכוס מחודש של האדמה לבעליה המקוריים".

מן המוזיאון נמסר שאינו עומד מאחורי הכנס, אלא רק השכיר את האולם, והזכיר את "חופש הביטוי" הנהוג במדינת ישראל.

"חופש הביטוי"... איזה תירוץ עלוב של רודפי בצע, שבאקט מובהק של זנות משכירים אולם לארגון העוין הזה תמורת אתנן. מוסד תרבותי משכיר את נשמתו תמורת בצע כסף. חופש הביטוי אינו חובה לתת במות למי שאינם ראויים למצוא מנוח לכף רגלם.

האם בשם "חופש הביטוי" ותמורת אתנן הולם הם ישכירו אולם גם לכנס של מכחישי השואה?

* אני גאה על כך שבהתערבותי נמנע קיומן של סדנאות של הארגון הנקלה הזה במכללת תל-חי, בבית הספר "עינות ירדן" ובקיבוצים בעמק החולה. מסתבר, שבכל המקומות הללו המשכירים לא ידעו במה המדובר. שמעו עמותת "זוכרות" ומן הסתם חשבו שמדובר באיזה כנס בנושא "אלצהיימר ומגדר" או משהו בסגנון. אולם לזכותם יאמר, שברגע שהבינו במה המדובר, מיהרו וביטלו. מן הראוי שכך ינהג מוזיאון ארץ ישראל. יש להפעיל על המוזיאון לחץ כבד, לביטול הפיגוע הזה. לא מאוחר למנוע את החרפה.

* בעיתונים התפרסם קול קורא, הנוגע להחלטת ממשלת ליטא לשלם פיצויים לניצולי השואה יוצאי ליטא. בראש רשימת הקריטריונים נאמר שהמבקש צריך להיות "בן ללאום היהודי". אופס... העתירות לבג"ץ על אפליה גזענית יצאו לדרך. עדאללה? ארגוני "זכויות אדם"?

* נשק השביתה נועד לאפשר לעובדים מנוצלים לא להיות מרמס בידי בעל הבית, אלא להשתמש בכוחם – היכולת לפגוע בכיסו, כדי להתגונן. בכך נוצר מאזן אימה, שמנע הפיכת שכירים לעבדים. אני מאמין בקדושת השביתה, במובנה המקורי, הטהור.

כאשר מדובר בשירותים ציבוריים, זה כבר בעייתי יותר. בעל הבית אינו נפגע בכיסו. מיהו בעל הבית? המנכ"ל? הוא עצמו שכיר. בעל הבית הוא הציבור, והוא הנפגע העיקרי מהשביתה. ולרוב, מי שנפגע משביתות בשירותים הציבוריים הם בעיקר החלשים בחברה. כאשר שובתים עובדי התברואה בת"א, השכונות בהן נערם הזבל הן שכונות המצוקה. באזורים החזקים תמיד נמצא איזשהו פתרון; קבלן פרטי או סידור אחר. כאשר מתנהלת שביתה בתחבורה הציבורית, הנפגעים הם משתמשי התחבורה הציבורית, ואלה בעיקר השכבות החלשות, מי שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב פרטי או לקחת מונית.

חשוב שכוח השביתה ישמר גם בשירותים הציבוריים, כדי לתת לעובדים יכולת להתגונן מניצול ופגיעה, אולם עליהם לראות בשביתה נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא רק כשכלו כל הקצין. לצערי, דווקא בשירותים הציבוריים יד העובדים קלה מידי על ההדק.

* עלינו להשתית את החברה הישראלית על ערך הערבות ההדדית, שהוא ערך עליון ביהדות, להבדיל מן הג'ונגל.

עסק בחברת ג'ונגל – לבעל הבית אכפת רק מרווחיו, למנהלים אכפת רק מיכולתם להתקדם ולקבל שכר גבוה, לעתים אסטרונומי, אופציות וכו', לעובדים אכפת רק משכרם, מעמדם ותנאי עבודתם, לצרכנים רק מאיכות התוצר ומחירו וכו'. לכאורה, מלחמת הכל בכל הזאת מביאה לאיזון בין הצרכים השונים, לטובת הכלל. למעשה, זו מלחמה הרסנית, הפוגעת בכל הגורמים ובסופו של דבר יוצרת חברה של כל דאלים גבר.

עסק בחברה סולידרית – קיים אינטרס משותף לבעלים, להנהלה, לעובדים, לצרכנים, לספקים ולקהילה, להצליח ולהיטיב עם הכל, וכך נוצרת סינרגיה המביאה לא רק לאיזון אלא להתפתחות ולהתקדמות של כל הגורמים.

איזה משני הקטבים הללו מאפיין יותר את החברה הישראלית?

* החַזֶּרֶת הקולקטיבית של עובדי הרכבות, היא התגלמות חברת הג'ונגל. העובדים נוקטים בכוחנות, בשיטות של ג'ונגל. אבל כך נוהגים עובדים כאשר סביבתם היא סביבת ג'ונגל והיחס אליהם הוא יחס כוחני של חברת ג'ונגל.

הפתרון הוא שידוד מערכות אמתי לתיקון החברה הישראלית, והשתתתה על ערכי הערבות ההדדית.

* פורום "תקנה" ראוי לעיטור המופת האזרחי מהחברה הישראלית. הציונות הדתית נטלה על עצמה אחריות להתמודד באומץ וביושר עם תופעת ההטרדות המיניות של בעלי סמכות כלפי תלמידיהם. היציאה נגד מוטי אלון, מי שנחשב לרב החשוב והמשפיע ביותר בציבור הדתי לאומי, כאשר התברר שסרח, היא מופת של מנהיגות.

* דבקותם של חסידי הרב מוטי אלון באדמו"רם והתעקשותם להכחיש את כל העובדות שהתגלו, מאפשרת לנו להבין את התופעה ההיסטורית של השבתאות.

* על דבר אחד ראוי מוטי אלון לשבח – על כך שבניגוד לבכירים אחרים שהורשעו, ובראשם האנס הסדרתי משה קצב, הוא לא יצא במתקפה נגד בית המשפט, לא השתלח בו ולא הסית נגדו.

* אולם מוטי אלון ראוי לגנאי על שלא אמר על קורבנותיו: "צדקו ממני", כפי שאמר יהודה על תמר. שלא אמר "חטאתי לה'", כפי שאמר דוד המלך. שלא נהג כאדם גדול שכשל וחטא – הודה ועזב, התנצל בפני קורבנותיו בחודש הסליחות והרחמים.

* חרדי דרש מאישה לעבור אל המושבים האחרונים באוטובוס. בתגובה הוא חטף אגרוף מנוסע חילוני. כל אלימות היא מגונה, ויש לגנות את שני האלימים. הן את המגיב, אך בראש ובראשונה את זה שהתחיל.

* סגירת נמל התעופה באילת ממחישה מה המשמעות של נסיגה לקו גבול שבו נתב"ג יהיה במרחק יריקה ממוקדי הטרור (כלומר קווי 4 ביוני 67').

* איני שותף ללעג, שיש בו מידה רבה של התנשאות, על סגירת שגרירויות ארה"ב וביטול טיסות, עקב ההתראות מפני פיגועי טרור. נכון, בעצם הסגירה יש ניצחון מסוים לאל-קאעידה. אולם אילו הצליחו לבצע פיגוע, ניצחונם היה גדול לאין ערוך.

ארה"ב ראויה להערכה על הישגה המודיעיני – יירוט שיחת הוועידה של מנהיג אל-קאעידה עם בכירי ארגונו. בעיקר היא ראויה להערכה, על כך שלא הסתפקה בצעדי הגנה, אלא גם במתקפה, בסיכולים ממוקדים שכבר גבו חיי עשרות מחבלים. יש להניח שזו סנונית ראשונה של מתקפה על אל-קאעידה.

רק חבל, שבשעה שארה"ב נלחמת בטרור, היא לוחצת על ישראל לשחרר מחבלים, כאילו אין המדובר באותה המלחמה.

* ביום ה' "ידיעות אחרונות" פרסמו קדימון לקראת הגיליון של יום שישי: "דנה אינטרנשיונל מדברת על החיים בגיל 44". זה לא פייר. איך הם חשבו שאחזיק מעמד במתח ובסקרנות עד יום ו'?

* ביום שישי, ליווינו לדרכו האחרונה את שמוליק מנדל, מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן, של ההתיישבות בגולן ושל התעשיה הקיבוצית.

שמוליק היה איש משק וכלכלה ובה בעת איש חברה ותרבות ואיש רעים להתרועע.

איש חכם, בעל מעוף וחזון. אדם עתיר מעשים, שתרומתו לקיבוצו, לגולן ולתנועה הייתה רבה. מילא תפקידים רבים, חברתיים וכלכליים, בקיבוצו, תפקידים מרכזיים בוועדת המשק של התק"ם ובאיגוד התעשיה הקיבוצית, אך גולת הכותרת של עשייתו היא מפעל "בנטל" שיזם, הקים וניהל בקיבוץ מרום גולן.

אני עבדתי אתו בוועד יישובי הגולן, בימי המאבק על הגולן של שנות ה-90, שהוא היה מפעיליו המרכזיים והמובילים.

שמוליק נפטר ממחלת הסרטן בגיל 62 בלבד.

מאות אנשים, חברי מרום גולן, תושבי הגולן, חברי קיבוצים שליווה והיה יו"ר הנהלתם ופעילי התנועה הקיבוצית, הלכו אחרי ארונו, אל בית העלמין של מרום גולן, וחלקו לו כבוד אחרון.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר"