הבלוג של אורי הייטנר

* איני חסיד של בחינות הבגרות ומעולם (מאז שהייתי תלמיד ועד היום, כשילדיי תלמידים) לא האמנתי בהן. הן מבטאות תרבות של דחיסת חומר לצורך הבחינה בלבד, כלומר לצורך הקאתו, ולאחר מכן מחיקתו מן הזיכרון, בחינת "שגר ושכח". יש צורך בשינוי מהותי, והמרת הבחינות במטלת גמר מאתגרת, מלמדת, הנותנת ביטוי הן ליכולת הלמידה והן ליצירתיות ולחשיבה של התלמיד. זו משימה תובענית יותר, אך גם מעניינת יותר ולכן עשויה להיות חוויה חיובית. ובעיקר – היא אפקטיבית יותר לחינוכו של התלמיד ולהשכלתו.

עצם העובדה ששר החינוך מטלטל את מערכת החינוך, מערער על מוסכמות מוצקות בנושא בחינות הבגרות ומוביל בדיקה אמתית מוכוונת­-שינוי בתחום, היא בעיניי חיובית וחיונית. עם זאת, לפחות בשיח התקשורתי (ואני מקווה שלא כך בשיח המקצועי במשרד החינוך עצמו), הדיון מתמקד ב"מה לא" ולא ב"מה כן". כלומר הדיון הוא על הפחתת בחינות הבגרות ולא על החלופה לאותן בחינות.

צמצום מספר הבחינות, במקום חתירה להמרת הבחינות במטלה חלופית, יוצר מסר בעייתי, על פיו רק האנגלית, המתמטיקה וההבעה הם מקצועות חשובים באמת, ולכן יש לקיים בהם בחינות בגרות. משמעות הדבר היא הפחתה בערכם וביוקרתם של מקצועות חשובים לא פחות, בעיניי יותר, כמו מקצועות ההומניסטיקה והיהדות (תנ"ך, תלמוד, ספרות, היסטוריה, אזרחות). לכל מקצועות הליבה האלה יש להתייחס כאל מקשה אחת, כמקצועות חובה לחינוך ולהשכלה של התלמיד, ולגבי כל המקצועות האלה, ליצור חלופה ראויה לבחינות הבגרות (גם אם הביצוע בפועל יעשה בשלבים).

* הקפאת מבחני המיצ"ב (בדרך לביטולן?) היא צעד בדרך הנכונה. אובססיית המדידה הביאה למצב שבו הסרגל קם על יוצרו. חוזרים לפרופורציות.

* את בתנו הקטנה נחסן נגד הפוליו, ללא כל היסוס. כל תיאוריות הקונספירציה בנדון (שכל סיפור הפוליו הוא המצאה של חברות התרופות כדי להרוויח על חשבון בריאותנו וכו' וכו') הן עלבון לאינטליגנציה.

* בנוסף לתיאוריות הקונספירציה ההזויות, טענה נוספת נגד החיסון, היא שהוא מיותר, כיוון שהילדים עצמם כבר מחוסנים, והחיסון נועד רק למנוע מהם להדביק אחרים, בתור נשאי הנגיף. האמירה הזאת היא האגואיזם החזירי בהתגלמותו. אם אנחנו יכולים לתרום לבריאות הציבור ולמנוע מאחרים להידבק במחלה הנוראה הזאת, לא נעשה זאת, כיוון שהילדה שלנו כבר מחוסנת? האם לא צריך להיות אכפת לנו שבתנו לא תהיה נשאית שתדביק אחרים?

שמחתי כששרת הבריאות יעל גרמן (שבאופן כללי אני מתרשם ממנה מאוד לטובה) הגדירה את מבצע החיסון כמבצע של ערבות הדדית. ביהדות הערבות ההדדית היא ערך עליון ומן הראוי שערך זה יהיה התשתית הערכית של החברה הישראלית.

* יש לציין, שבזכות מבצע החיסון, חוסנו ילדים שלא קיבלו את החיסון הבסיסי נגד פוליו (בעיקר מן המגזר הבדואי) והם חוסנו עכשיו.

* בנקודה אחת יש לי ביקורת על פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות. בראיון ל"קול ישראל" הוא הבטיח אפס אחוזי סיכון בחיסון. האמירה הזאת אינה אחראית, בעיניי. איני מאמין שיש דבר כזה "אפס סיכון". יש לומר שהסיכון קלוש, ובוודאי שהוא בטל בששים לעומת הסיכון שבפוליו.

* חרדים הפגינו והתפרעו בירושלים ובבית שמש נגד מיזם בניה, בטענה שהוא נבנה על עצמות עלומות, שאיש אינו יודע של מי הן. מה להעדפת המתים על החיים וליהדות? מה לנקרופיליה הזאת ולתורת חיים? ובחרת בחיים!

* הרב דרוקמן הזמין את הרב מוטי אלון להמשיך להעביר שיעור שבועי בישיבה שלו, חרף העובדה שאלון הורשע במעשה מגונה בתלמידו, ואף שבפורום "תקנה" הוכח שמדובר במקרים רבים, בהתנהגות סדרתית. ומעניין, האם הרב דרוקמן היה מזמין את אלון, גם אילו התגלה נוהג בשבת, חס ושלום, או אוכל במסעדה בלתי כשרה, רחמנא לצלן?

* ניתוחו בהרדמה של ראש הממשלה, הציף בעיה שעלולה להיות בעייתית ביותר – העובדה שאין ממלא מקום לראש הממשלה. הפארסה של ריבוי סגני ראש הממשלה, מִשְׁנִים לראש הממשלה וכו', שהגיעה לשיאה בקדנציה הקודמת, הביאה את נתניהו להחלטה נכונה לשים לכך קץ. אולם הוא הלך צעד אחד רחוק מידי, כשלא מינה מ"מ, כנראה כדי שלא לקומם עליו את השרים שלא ימונו לתפקיד. העובדה שהיו ממלאי מקום ראש הממשלה ברצח רבין (פרס)ובהתמוטטות של אריק שרון (אולמרט), הוכיחה עד כמה התפקיד חיוני, ועשוי למנוע משבר חוקתי ופוליטי דווקא ברגע משברי מן הסוג הזה.

בארה"ב אין כמעט סמכויות לסגן הנשיא, אולם תפקידו המשמעותי הוא עובדת היותו הנשיא בפועל ברגע שבו הנשיא יוצא מכלל פעולה. ברצח קנדי, עברו מיד כל סמכויות הנשיא לג'ונסון, ולא היה רגע של ואקום שלטוני. בארה"ב קיימת שרשרת היררכיה מדויקת של ממלאי מקום של ממלאי המקום. יתכן ששרשרת כזו אינה מתאימה למשטר פרלמנטרי כשל ישראל, אולם יש לעגן בחוק את הצורך במינוי ממלא מקום קבוע לראש הממשלה.

* דינמיקה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים במזה"ת: התנאי המוקדם של הפלשתינאים לקיומו של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, הוא שחרור למעלה ממאה מחבלים, רבים מהם רוצחים. בתמורה לכך שהיא משחררת מחבלים, על ישראל גם להפסיק לבנות בבירתה ובגושי ההתיישבות, כיוון שאם היא תבנה, היא מסכנת את קיומו של המו"מ ללא תנאים מוקדמים, ואז שחרור המחבלים היה לשווא.

* דינמיקת אוסלו: אנחנו משחררים מחבלים לעזה. מעזה יורים עלינו רקטות.

* כן, אני יודע. תגידו – "אבל אנחנו שחררנו לאבו מאזן ומי שירו הם חמאס המתנגדים לאבו מאזן ורוצים לטרפד" וכו'. הוא שאמרנו, דינמיקת אוסלו. כך יהיה גם למחרת ההסכם, אם ייחתם. אז מה הטעם?

* אלה שכל חייהם תמכו בשחרור מחבלים, והקפידו לכנות זאת שחרור אסירים, כי לא יפה לומר מחבלים; אלה שתמיד הסבירו שבעבור הפלשתינאים מדובר בלוחמי חירות, וגם לנו היו, וגם לחיילים צה"ל וקציניו יש דם על הידיים וכו' וכו'; לפתע הם יוצאים בקמפיין שכל כולו שקר והסתה, על פיו שחרור המחבלים הוא למען הבניה בשטחים וכו' וכו'. בין השאר, מופצת בפייסבוק מודעת הסתה – תמונת תקריב של שתי ידי מחבלים מסמנות וי עם הסבר שמי שאשם בכך הוא ... בנט. ונכתב – "לא סתם אח. קין". על כך יש לי לומר מספר דברים: א. מדבר שקר תרחק. ב. מי שמכנה את בנט קין, כלומר רוצח אחיו, הוא מסית מן הרמה הנמוכה ביותר. כבר למדנו שמילים יכולות להרוג, ואו-טו-טו תגולגלנה העיניים של מסיתים ומדיחים ביום השנה לרצח רבין. ג. בקרוב על מסכנו – תמונה של בנט במדי SS. ד. ברגע שמציגים את מי שכביכול אשם, על פי הספין שקרי, בשחרור המחבלים, כ"קין", בעצם מודים ששחרור מחבלים עלול לגרום לרצח אחים.

* אני מתנגד לשחרור המחבלים. אני תומך במחאה ובהפגנות נגד הצעד הזה. אני מזדהה עם כאבן של המשפחות השכולות, אם כי ההתנגדות שלי היא פחות בשל אותו כאב, אלא בעיקר בשל ההשלכות הביטחוניות והמוסריות של השחרור.

אולם אני שולל את הפניה לבית המשפט נגד השחרור, כמו נגד השחרורים בעבר. אין זה נושא משפטי. אלו החלטות מדיניות, בסמכות הדרג המדיני. אלו החלטות לגיטימיות, אף שאני מתנגד להן. הביקורת עליהן והמאבק נגדן צריכים להתבצע בכנסת, בעיתונות ובמרחב הציבורי, לא בבית המשפט.

אסור לבית המשפט למנוע את השחרור, ואין לו כל מנדט לאשר את השחרור. עליו לדחות את העתירות על הסף, מחמת חוסר סמכות. בדיוק כפי שאין לו סמכות לאשר או למנוע פעולה צבאית ולהתערב בהחלטות על מדיניות ההתיישבות או על מפת אזורי העדיפות הלאומית.

* כאשר ערביי א"י הכריזו, במאורעות 1936-1939 חרם טוטאלי על המשק היהודי המתפתח בא"י, במגמה לשבור את עמוד השדרה הכלכלי של היישוב היהודי ובכך לנצח את הציונות, התגובה הציונית הייתה – אף על פי כן. היישוב גילה יצירתיות מדהימה, התבדל מהמשק הערבי, יצר את התשתית הכלכלית למדינת ישראל, כבש ענפי כלכלה שהיו במונופול ערבי והתקדם באופן משמעותי. התוצאה הייתה, שהצד המחרים נפגע מהחרם הרבה יותר מאשר הצד שהוחרם. כך נהגה הציונות וכך נהגה מדינת ישראל כל השנים, גם מול החרם הערבי אחרי קום המדינה, מול האמברגו הצרפתי על נשק בשנות הששים ועוד. לא נבהלנו, היינו חכמים יותר ויצירתיים יותר וניצחנו.

גם היום, אל לנו להיבהל מהחרם האירופי על העשיה הכלכלית מחוץ ל"קו הירוק"; אותה החלטה צבועה ומתחסדת שזכתה למחיאות כפיים בזויות של גורמים עלובי נפש בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. אדרבא, גם את החרם הזה נמנף ליתר יצירתיות ולהצלחה כלכלית של ישראל בכלל ושל ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" בפרט.

צירופנו למיזם המדעי אקדמי היוקרתי "הורייזן 2020" - המדינה היחידה מחוץ לאירופה שהוזמנה למיזם, היא עדות לחיוניות המדעית של ישראל, שאירופה מודעת לה. אירופה צירפה את ישראל לתכנית, מתוך הבנה שהדבר ישרת את האינטרס המדעי והכלכלי של התכנית. הדרישה להכפיף את השתתפות האקדמיה הישראלית במיזם לתנאי החרם, היא דרישה בלתי נסבלת ובלתי מוסרית, פגיעה קשה ומשפילה בריבונות הישראלית והתערבות חמורה בענייניה הפנימיים של ישראל. על ישראל לדחות זאת על הסף. עם כל החשיבות של המיזם, הנזק של ביטול השתתפות ישראל בו הוא זניח לעומת נזק של כניעה לחרם. מדינה המזלזלת בריבונותה – אינה ראויה לריבונות.

לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל, הודיע הנשיא רייגן על סנקציות נגד ישראל – השעיית הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות. בגין הזמין את השגריר האמריקאי סם לואיס לפגישה דחופה, והזכיר לו שישראל אינה רפובליקת בננות ואינה ילד שמענישים אותו, ובתגובה על השעיית ההסכם, ישראל מבטלת אותו לחלוטין.

מה קרה? היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב התהדקו במשך השנים הרבה הרבה מעבר לכתוב באותו הסכם.

על ישראל לפעול בדרכים דיפלומטיות שקטות למציאת דרך להשתתף בתכנית, ללא התניות החרם, ולספק לאירופים סולם מכובד לרדת מן העץ עליו טיפסו. ואם הדבר לא יצליח, יש לוותר על ההשתתפות במיזם, ולנהוג כמדינה ריבונית נורמלית המכבדת את עצמה.

* מרכז נשיא מדינת היהודים לשלום, סרב לאשר את העלאת ההצגה "כדור השלג", המספרת על ילד, מעריץ של מסי,  שעלה מארגנטינה לישראל, במהלך ביקורה של "בארסה" בישראל, כיוון שמופיע בו המשפט: "ישראל היא מדינתם של כל היהודים בעולם". מרכז נשיא מדינת היהודים לשלום לא אוהב את הביטוי הפרובינציאלי והפרובוקטיבי הזה, "מדינת היהודים". לשכת נשיא מדינת היהודים הקפידה שהמנון מדינת היהודים לא יושר, חלילה, באירוע הפומבי של "בארסה", מאותה סיבה.

ונכון, שמעון פרס הוא כידוע גוליבר בארץ הגמדים, ובניגוד אלינו, אנשי האתמול, הוא איש המחר, בעיניו מדינות הלאום הן פאסה, הוא מאמין בפלוטוקרטיה הגלובלית – תאגידי ההון הבינלאומיים הענקיים שמנהלים וינהלו את העולם. והרי, כפי שהוא מתהדר בכל הזדמנות, הוא הסביר זאת גם לתלמידיו הדרדקים אובמה ופוטין.

אבל משום מה, זה לא מפריע לו ליהנות מכל הכבוד והיוקרה המוענקים לו בתוקף היותו נשיא מדינת היהודים.

* בעקבות דבריי על הפיגוע המתוכנן של הארגון העוין "זוכרות" במוזיאון א"י, העיר לי אחד מחבריי בפייסבוק, על כך שנסחפתי בהגדרה. איך אפשר להשוות את הפעילות הבלתי אלימה של "זוכרות" לפיגוע טרור?

חשבתי על דבריו, ואכן, הוא צודק. ההשוואה הזו אינה ראויה ואני חוזר בי. אני חושב שהפעילות של "זוכרות" הרבה יותר חמורה וגרועה מפיגועי הטרור. את פיגועי הטרור מבצע האויב. אין לי כל ציפיות מן האויב. הוא נלחם בנו ואנו נלחמים בו. לעומת זאת, את הפעילות העוינת של "זוכרות" מבצעים יהודים.

ההשוואה ל"זוכרות" עושה עוול למחבלים הפלשתינאים, ואני מתנצל עליה.

עם זאת, טרם מצאתי הגדרה מדויקת יותר מפיגוע. אז נקרא לכך בינתיים: פיגוע (שם זמני).

* את המידע על הפיגוע (שם זמני) המתוכנן ועל התגובה ההזויה של הנהלת המוזיאון קראתי בבלוג של ישי פרידמן. הוא ראוי לקרדיט על החשיפה.

* "חדשות בן עזר"