הבלוג של אורי הייטנר

לקראת הוועידה הרעיונית של מפלגת העבודה, שתוקדש לנושא המדיני-ביטחוני, עורכת המפלגה שורה של סיורים לימודיים באזורי הגולן, עוטף ירושלים ויהודה ושומרון. לבקשתה של יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', הופעתי בפני אורחי הגולן. בנאום שנשאתי בפניהם, סקרתי את ההיסטוריה של תנועת העבודה והגולן – התנועה שיישבה את הגולן והובילה קו חד משמעי הרואה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל ולאחר מכן שינתה את טעמה וניסתה להביא לנסיגה מהגולן. היום, כאשר ההתיישבות בגולן מבוססת כל כך ומתקרבת לשנת היובל שלה, וסוריה מתפוררת וברור שאילו הייתה נסיגה, חלילה, היום חיזבאללה ואל קאעידה היו נאבקות על השליטה בכינרת, הגיעה השעה שמפלגת העבודה תחזור לעקרונותיה ולדרכה המדינית המסורתית ותחדש את תמיכתה בגולן. זו הייתה קריאתי למפלגת העבודה, בדבריי בפני נציגיה.

בסקירה ההיסטורית, הצבתי כמופת לתמיכה החד משמעית בגולן, שני אישים. האחד הוא לוי אשכול והשני, לו אייחד מאמר זה, הוא יגאל אלון. אלון, חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול מצביאי צה"ל במלחמת השחרור, מראשי הקיבוץ המאוחד, ממנהיגי תנועת העבודה, סגן ראש הממשלה ושר העבודה, הקליטה, החינוך והחוץ, מת מדום לב בעיצומה של התמודדות עם שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה. אין לי ספק, שאילו הנהיג את מפלגת העבודה, היה מונע את הכרסום בדרכה ואת התדרדרותה האידיאולוגית לעמדות ה"שמאל" הקיצוני.

ליגאל אלון זכויות רבות בתולדות הגולן. כשר בממשלת אשכול במלחמת ששת הימים, הוא עמד בראש הדוחפים לשחרור הגולן, כבר מן היום הראשון למלחמה ועמד מאחורי המשלחת של יישובי הגליל העליון ועמק הירדן לישיבת הממשלה, בניסיון לשכנעהּ לקבל את ההחלטה. הוא סבר שעל צה"ל לכבוש, בנוסף לגולן, גם את ג'בל דרוז ולהעניק לדרוזים עצמאות לאומית בדרום סוריה. הוא היה בין הדוחפים הראשיים והתומכים הגדולים של ההתיישבות בגולן. בספרו של יחיאל אדמוני, ראש החטיבה להתיישבות אותם ימים, "עשור של שיקול דעת - ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967", הוא מתאר מעורבות גדולה מאוד של אלון עד רמת הבּוֹרֶג, בהקמת יישובי הגולן. כבר ב-1968, פחות משנה לאחר המלחמה, אלון היה הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל.

בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד, שנערכה בנובמבר 1967 בקונייטרה, אליה הגיעו באותם ימים חלוצי מרום גולן לאחר 3.5 חודשים בעלייקה, אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן".

כשאמר יגאל "אנו רוצים ברמת הגולן", הוא לא הסתפק במילים, אלא תרגם אותם למעשה התיישבותי. "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד", אמר במועצת הקבה"מ שהתכנסה בקונייטרה. "יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

באותם ימים, פרסם אלון מסה רחבת יריעה, בשני חלקים, בביטאון מפלגתו "אחדות העבודה – פועלי ציון" "למרחב", 24/26.11.67: "השלב האחרון במלחמת השחרור – מושכלות ולקחים ממלחמת ששת הימים". במאמר זה ניתח אלון את תקופת ההמתנה שלפני המלחמה ואת המלחמה עצמה והציג את רעיונותיו בעקבות המלחמה, שהנם הבסיס לתכנית אלון. תכנית אלון, מבוססת בראש ובראשונה על זכותנו המוסרית וההיסטורית על א"י, על זכותנו לגבולות בני הגנה ועל נכונות לפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח את צביונה היהודי של מדינת ישראל. מבחינה טריטוריאלית טען אלון שהגולן ובקעת הירדן, גבולותיה הטבעיים של הארץ, צריכים להיות גבולה המדיני והביטחוני של ישראל.

בדבריו על מלחמת ששת הימים, מתח אלון ביקורת על התנהלותה, הן בחזית המצרית והן בחזית הסורית. וכך הוא כתב על החזית הסורית: "בחזית הסורית בוששה היוזמה הישראלית לבוא וכמעט שלא הייתה מתגשמת כלל. אף שהסורים גילו פעילות ארטילרית כבדה נגד יישובי עמק החולה ועמק הירדן ואף ניסו לפתח פלישת שריון בגליל העליון – נקטה ישראל בימים הראשונים למלחמה, באסטרטגיה דפנסיבית [=הגנתית], אף שכוחות צה"ל, שהיו מרוכזים בחזית זאת, היו מסוגלים – כפי שעשו לאחר מכן – לעקור את הסורים מרמת הגולן.

היסוסים תמוהים בדרג המדיני, שנבעו כנראה מהערכה מוגזמת של כוח העמידה של הסורים ומהנחת אפשרות סירובה של מצרים להסכים להפסקת אש, וכן מחשש שמא התנגשות עם סוריה, שמוסקבה רוצה ביקרה, עלולה לגרור לחץ מוגבר מצד בריה"מ – גרמו להשהיה מסוכנת של הפעולה.

חובה היה לפתח מתקפה בחזית הסורית מיד לאחר שחיל האוויר הישראלי הדביר את חילות האוויר הערביים, לרבות הסורי, מתוך מאמץ לעקור את הסורים מההר, לרסק את כוחותיה ככל שאך ניתן, לאלץ את שארית כוחותיהם להתארגן בהגנה על דמשק, לכבוש את כל דרום סוריה, להתחבר עם העם הדרוזי המדוכא על ידי דמשק ולתת יד להגשמת שאיפתו ארוכת השנים לביסוס ריבונותו.

ברם, כאמור, מחמת היסוסים שלא היו במקומם, התאחרה המתקפה הישראלית עד שדמשק נענתה לקריאת מועצת הביטחון והסכימה להפסקת אש. למרבה המזל, אם כי דמשק השיבה בחיוב לאו"ם, לא חדלה האש הסורית על היישובים הישראליים ובכך ניתנה לישראל ההזדמנות המדינית האחרונה – אם כי לא בלתי מוגבלת בזמן, לעקור את הפגע הסורי ממוצביו הטורדניים החולשים על יישובי עמק החולה, עמק הירדן וטבריה. אכן, את מלחמת ששת הימים ניתן היה לקצר ביומיים ולהגיע להישגים גדולים ויציבים יותר".

נקודה מעניינת נוספת, היא שכמעט בכל התבטאויותיו בנושא הגולן, הקפיד אלון לציין שחזרתנו לגולן אינה מבטאת רק צורך ביטחוני, אלא מממשת את זכותנו על חבל זה של ארץ ישראל: "...מלחמת ששת הימים הביאה אותנו אל גבולות של ביטחון. על ישראל לעשות כל שידה משגת, פרט לסיכון ביטחונה, כדי לעצב גבולות של שלום שיש עמם ביטחון. צה"ל חונה לאורכו של קו הפסקת אש אשר החזיר לארץ ישראל המערבית את שלמותה הטריטוריאלית ואת ירושלים המאוחדת במרכזה; הוא החזיר את רמת הגולן לבעליה ההיסטוריים ...

ניצחונה של ישראל במלחמת המגן שנכפתה עליה העניק לה אפשרויות אולי בלתי חוזרות לעצב את גבולותיה לפי האינטרסים הביטחוניים שלה, והמעוגנים גם בזכות ההיסטורית. היטיב לבטא זאת יצחק טבנקין, באומרו לא מכבר, כי 'אין זה מקרה שהגבולות ההיסטוריים של א"י חופפים את גבולותיה הטבעיים, שהרי בזכות היותם טבעיים נעשו גם היסטוריים'. דין הוא, כי נעשה כל שלאל ידנו, שישראל תהיה ארץ שלמה מבחינה אסטרטגית ומדינה יהודית עם מיעוט ערבי – מבחינה דמוגרפית.

מעל לכל זקוקה ישראל ליהודים נוספים בארץ ולהיאחזותם של יהודים באזורים התת-מאוכלסים, בשטחי ספר שוממים. הארץ סובלת ממחסור ביהודים וממחסור במתיישבים. שומה על המדינה, על התנועה הציונית – ובראשם על תנועת הפועלים – לעשות למען תחיית הרעיון הציוני שההגשמה האישית והקולקטיבית בצדו. יהודים עצמאיים, המאורגנים בחברה צודקת ונאורה, השואפים לשלום וחמושים להגנה עצמית, המושרשים בארצם, בכל אתר ואתר, והיודעים את סוד האחדות הלאומית, למרות חילוקים רעיוניים וחברתיים – יבטיחו את התמדת קיומה של מדינת ישראל".

ממרחק השנים, ניתן לראות עד כמה היטיב אלון לנתח את המציאות ועד כמה הרחיק לכת בראייתו את העתיד ובתפיסתו האסטרטגית. מפלגת העבודה רחקה מדרכו, ודרכה החדשה גרמה נזק פוליטי עצום לעצמה וחמור יותר – נזק מדיני, ביטחוני וחברתי למדינת ישראל.

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לדרכה הציונית המקורית, בהתאמה לאתגרי ימינו, ותלך בתוואי שהתווה יגאל אלון.

* ביטאון חוג אלון במפלגת העבודה