הבלוג של אורי הייטנר

ביום שבו "האחים המוסלמים" רצחו את סאדאת, מובארק, מחליפו של הנשיא הנרצח, רצח את השלום עם ישראל. לא רק את רוח השלום הוא לא כיבד, אלא גם עשרות הסכמי נורמליזציה שמדינתו הייתה חתומה עליהם. הוא הפך שלום חם למלחמה קרה.

סאדאת חתם עם ישראל על שלום אמתי, במלוא מובן המילה. שלום שנועד ליצור יחסי שכנות וידידות בין המדינות ובין העמים. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה ושיתוף פעולה עם ישראל בכל תחומי החיים – מסחר, תעשיה, חקלאות, תיירות, אנרגיה, תרבות, חינוך וכו'. בארבע השנים שבין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, הוא ביקר בישראל חמש פעמים.

בשלושים שנות שלטונו, לא ביקר מובארק בישראל (זולת גיחונת קצרה להלוויית רבין). את כל הסכמי הנורמליזציה הוא הפר ברגל גסה. מערכות החינוך והתקשורת (הנשלטת ומודרכת בידי השלטון) הובילו הסתה קשה נגד ישראל ונגד העם היהודי, תוך הפרה בוטה של ההסכם. מצרים הובילה שוב ושוב יוזמות מדיניות אנטי ישראליות, והייתה הרוח החיה של ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית שבה גובשה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל. פעמיים החזיר מובארק את שגריר מצרים בישראל לשנים אחדות, וישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני תמורת החזרת השגריר, כאילו לא שילמה על הסכם השלום מחיר כבד ביותר, בנסיגה מסיני ועקירת ימית ובנותיה.

ובכל אותה תקופה, הקפיד מובארק לכבד את הנספח הצבאי של הסכם השלום במלואו, ככתבו וכלשונו, ושמר עליו כעל בבת עינו. מדוע? סיבה אחת לכך היא ההרתעה הישראלית. הסיבה העיקרית, היא הסיוע האמריקאי הנדיב מאוד, שהחזיק ומימן את הצבא ואף הפך אותו לשדולת השלום עם ישראל, עד כדי כך שאפילו מורסי לא העז לבטלו. בזכות עובדה זו, אף שהשלום לא היה שלום, ההסכם היה לנכס ביטחוני משמעותי עבור מדינת ישראל, וגורם משמעותי של יציבות במזה"ת. שמירת ההסכם לא נבעה מאהבת ישראל וגם לא מאהבת השלום. למעשה, מעצמת העל שילמה למצרים פרוטקשן, דמי חסות, כדי שיכבדו את ההסכם, לא יכניסו את צבאם לסיני ולא יבצעו פעולות תוקפנות נגד  ישראל. מיליארדי הדולארים הללו, הביאו להישג של גבול שקט בין ישראל למצרים לאורך למעלה משלושה עשורים.

לנוכח מרחץ הדמים במצרים בשבוע האחרון, נשמעים מצד ארה"ב איומים בביטול הסיוע הכלכלי והביטחוני למצרים. אם ימומשו איומים אלה, ארה"ב תסכן בכך את ההישג הזה והיא עלולה לדרדר את המזה"ת, הבלתי יציב בלאו הכי, למצב הרבה יותר מסוכן.

אין ספק שהדילמה האמריקאית קשה. איך מנהיגת העולם החופשי יכולה לסייע לרודנות הטובחת בבני עמה בהמוניהם? אין ספק שעל ארה"ב לגנות בתקיפות את הטבח ולנקוט בצעדים דיפלומטיים נגד המשטר המצרי. ואף על פי כן, יש להבין שהשאלה אינה האם תהיה במצרים דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא האם הדיקטטורה במצרים תהיה אסלאמיסטית אנטי מערבית, אנטי נוצרית ואנטישמית או לאומנית, חילונית ופרו מערבית. דומני שהאינטרס של המערב ושל ארה"ב ברור – אין להם כל עניין שהזרם שביצע את פיגועי 11 בספטמבר ישלוט במדינה הערבית החשובה ביותר. ולכן, מן הראוי שבתגובתה על הטבח, תיזהר ארה"ב מלשפוך את התינוק עם המים, בצעדים קיצוניים כמו הפסקת הסיוע.

גם האינטרס הישראלי המובהק הוא שהשלטון במצרים יהיה לאומני חילוני ולא אסלאמיסטי (בניגוד למצב בסוריה – שם אין בעבור ישראל עדיפות לצד כלשהו). אף על פי כן - אל לה לישראל לגלות מעורבות כלשהי, ולא לבטא תמיכה בצד כלשהו. כל התערבות תפגע הן בישראל והן בצד שבו היא תתמוך.

* "ישראל היום"