הבלוג של אורי הייטנר

 הגורמים הנלחמים זה בזה במצרים – הלאומנים והאסלאמיסטים, הם אלה ששילבו ידיים כדי להפיל את מובארק. הם הפילו את מובארק כי מאסו בדיקטטורה המושחתת שהוא גילם.

אולם במקום הדיקטטורה של מובארק, הם לא קיבלו דמוקרטיה ואין סיכוי שיקבלו דמוקרטיה. מדוע?

דמוקרטיה היא רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות, ושמירה על זכויות המיעוט והפרט. רצון הרוב הוא שלטון אסלאמיסטי ולכן "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות לנשיאות ולפרלמנט. אולם שלטון אסלאמיסטי הוא בהכרח שלטון דיקטטורי, המדכא את המיעוט ואת זכויות הפרט.

החלופה לשלטון האחים המוסלמים היא שלטון המיעוט. שלטון מיעוט הוא בהכרח דיקטטורי, כיוון שאין הוא נבחר בבחירות חופשיות, אין הוא מאפשר בחירות חופשיות ובהכרח הוא מדכא את הרוב ואת זכויות הפרט.

מאחר ושלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט, אין דיקטטורה שאינה מושחתת. לכן, נגזר על מצרים שתהיה עוד שנים רבות תחת שלטון דיקטטורה מושחתת.

החלופה לדיקטטורה המושחתת של מובארק תהיה דיקטטורה עריצה ומושחתת יותר.

****

תנועת "א-תמרוד" (=המרד), היא התנועה המצרית שעמדה מאחורי המהפכה נגד שלטון מורסי ו"האחים המוסלמים". מורסי הופל, בסופו של דבר, בהפיכה צבאית, אך ההפיכה נעשתה בעיצומה של מהפכה עממית, שהחלה בהחתמת למעלה מ-20 מיליון איש על עצומה להדחת מורסי ונמשכה בהפגנות הענק נגד שלטונו.

אנשי התנועה הם צעירים שהיו בני בריתם של "האחים המוסלמים" במהפכת "תחריר" להפלת מובארק, אך התאכזבו מהמשטר האסלאמיסטי ומרדו נגדו. היום, אנשי התנועה מביעים תמיכה בלתי מסויגת בשלטון הצבאי ובפעולות הדיכוי שלו נגד "האחים המוסלמים". בהשראת המהפכה נגד "האחים המוסלמים", התנועה קוראת לתושבי עזה להתקומם נגד שלטון "חמאס" ("חמאס" היא תנועת בת של "האחים המוסלמים").

ניתן לצפות, שתנועה כזו, האנטיתזה לאסלאמיזם, תהיה תנועה שוחרת שלום, התומכת בשלום עם ישראל. אז זהו, שלא. דווקא תנועת "א-תמרוד" מחתימה היום מיליונים על עצומה חדשה, הקוראת לממשל להפסיק מיוזמתו את קבלת הסיוע האמריקאי ולבטל את הסכם השלום עם ישראל.

מה מביא תנועה, המובילה מאבק דמים נגד "האחים המוסלמים", בשיאו של המאבק הזה, להתפנות לעצומה כזו, ולצאת נגד ישראל ונגד הסכם השלום עמה?

במקרה זה, המוטיבציה אינה ההתנגדות לישראל אלא לארה"ב. מתוך אכזבה מעמדת האמריקאים במלחמת האזרחים, שמתפרשת כתמיכה ב"אחים המוסלמים" (פרשנות מרחיקת לכת, לטעמי, אך אין ספק שארה"ב אינה תומכת במשטר א-סיסי ובפעולות הדיכוי שלו כלפי "האחים המוסלמים", נוקטת בסנקציות נגדו ועל פי הדלפות שונות אף שוקלת את המשך הסיוע), קוראת התנועה להתנתק מארה"ב, ומהתלות בסיוע האמריקאי.  

אבל מה הקשר לישראל? למה את העלבון ממדיניות ארה"ב והמחאה נגדה, משליכה "א-תמרוד" על הסכם השלום עם ישראל?

הסיבה לכך פשוטה - תמורת הסכם השלום עם מצרים ישראל שילמה מחיר כבד מאוד;  ויתרה על כל סיני ועקרה את כל יישובי חבל ימית ומרחב שלמה. אולם מבחינת המצרים, לא הנסיגה החזיקה, אמנם במידה מינימלית, את הסכם השלום עד כה, אלא הסיוע האמריקאי. אם אין סיוע אמריקאי, אין טעם לכבד את הסכם השלום. וכך, מי שקורא להפסקת הסיוע, מיד מצרף לכך את ה"רווח" של הצעד הזה – סוף סוף ניפטר מהסכם השלום השנוא והמעיק עם ישראל. זאת האמת העגומה על מהות השלום בין ישראל למצרים.

ביום שבו "האחים המוסלמים" רצחו את סאדאת, מובארק, מחליפו של הנשיא הנרצח, רצח את השלום עם ישראל. לא רק את רוח השלום הוא לא כיבד, אלא גם עשרות הסכמי נורמליזציה שמדינתו הייתה חתומה עליהם. הוא הפך שלום חם למלחמה קרה.

סאדאת חתם עם ישראל על שלום אמתי, במלוא מובן המילה. שלום שנועד ליצור יחסי שכנות וידידות בין המדינות ובין העמים. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה ושיתוף פעולה עם ישראל בכל תחומי החיים – מסחר, תעשיה, חקלאות, תיירות, אנרגיה, תרבות, חינוך וכו'. בארבע השנים שבין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, הוא ביקר בישראל חמש פעמים.

בשלושים שנות שלטונו, לא ביקר מובארק בישראל (זולת גיחונת קצרה וסמלית להלוויית רבין). את כל הסכמי הנורמליזציה הוא הפר ברגל גסה. מערכות החינוך והתקשורת (הנשלטת ומודרכת בידי השלטון) הובילו הסתה קשה נגד ישראל ונגד העם היהודי, תוך הפרה בוטה של ההסכם. מצרים הובילה שוב ושוב יוזמות מדיניות אנטי ישראליות, והייתה הרוח החיה של ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית שבה גובשה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל. פעמיים החזיר מובארק את שגריר מצרים בישראל לשנים אחדות, וישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני תמורת החזרתו, כאילו לא שילמה על הסכם השלום מחיר כבד ביותר, בנסיגה מסיני ועקירת ימית ובנותיה.

ובכל אותה תקופה, הקפיד מובארק לכבד את הנספח הצבאי של הסכם השלום במלואו, ככתבו וכלשונו, ושמר עליו כעל בבת עינו. מדוע? סיבה אחת לכך היא ההרתעה הישראלית. הסיבה העיקרית, היא הסיוע האמריקאי הנדיב מאוד, שהחזיק ומימן את הצבא ואף הפך אותו לשדולת השלום עם ישראל, עד כדי כך שאפילו מורסי לא העז לבטלו. בזכות עובדה זו, אף שהשלום לא היה שלום, ההסכם היה לנכס ביטחוני משמעותי עבור מדינת ישראל, וגורם משמעותי של יציבות במזה"ת. שמירת ההסכם לא נבעה מאהבת ישראל, לא מאהבת השלום ואף לא ממחויבות הוגנת למי שנסוג מכל סיני. למעשה, מעצמת העל שילמה למצרים פרוטקשן, דמי חסות, כדי שיכבדו את ההסכם, לא יכניסו את צבאם לסיני ולא יבצעו פעולות תוקפנות נגד  ישראל. מיליארדי הדולארים הללו, הביאו להישג של גבול שקט בין ישראל למצרים לאורך למעלה משלושה עשורים.

יתכן שהתניית הסיוע בכיבוד הסכם השלום במלואו, על כל סעיפיו וברוחו, הייתה משנה את מציאות המלחמה הקרה שניהלה מצרים נגדנו כל אותן שנים. אולי הפסקת הסיוע כאשר מובארק החזיר את שגרירו מישראל, או כאשר הוא ניהל מסעות מדיניים נגד ישראל, או כאשר התקשורת המודרכת שלו הפיצה תעמולה אנטישמית, הייתה מבטיחה את קיומו של שלום אמת. אך לא כך היה. כל עוד הצבא המצרי כיבד את הנספח הצבאי, הסיוע נמשך.

כעת, כאשר ארה"ב מאיימת על מצרים בהפסקת הסיוע, היא מסכנת בכך את המעט שנותר מהסכם השלום, ועלולה לערער עוד יותר את מעט היציבות שעוד יש במזה"ת. ומסתבר שלא מעט מצרים אינם רואים בכך כל איום, במיוחד כאשר סעודיה הבטיחה שהיא מצדה תחליף את הסיוע האמריקאי בסיוע לפחות באותו סדר גודל.

****

הלקח המרכזי שעלינו להפיק מה"אביב" הערבי המלבלב, הוא הבנת תרבות הרצח המזרח תיכונית. אנו רואים את האכזריות חסרת הגבולות, בעיקר בסוריה אך גם בשאר מדינות ערב; אין לצדדים הלוחמים כל עכבות, אין להם כל קווים אדומים, כל מעצורים לתאוות הרצח שלוחת הרסן שלהם, שהגיעה לשיאה, בינתיים, בטבח הכימי הנורא באזור דמשק. מה הלקחים שעלינו להפיק מכך?

אם כך הם נוהגים באחיהם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאילו רק היה הדבר בידם, היו נוהגים בנו, האויב האולטימטיבי, בדרך אחת. באנגלית קוראים לה ג'נוסייד. התובנה הזאת מחייבת אותנו להיות חזקים תמיד, לא להניח לרגע את החרב מידנו, לא להתפשר על ביטחון המדינה על כל מרכיביו – צבא חזק, הרתעה בלתי קונבנציונלית, מונופול גרעיני במזה"ת, גבולות בני הגנה ובעיקר חוסן לאומי וחברתי ואמונה בצדקת הציונות.