הבלוג של אורי הייטנר

"הנשאי לי! ולא – ארצח אותך!"

אדם שפוי לא ימליץ לבתו להיענות להצעת נישואין כזו, להצהרת אהבה מן הסוג הזה.

אך משום מה, לא מעטים בתוכנו משוכנעים שעל ישראל להסכין עם הצעות שלום מפתות כאלו. בתקופת המו"מ עם סוריה, לווה המו"מ באיומים נוראים, על המלחמה האיומה שתתרחש אם ישראל לא תיסוג מהגולן ומחוף הכינרת. הם לא שאלו את עצמם, איזה מן שלום הוא זה, המוצע תחת איומי מלחמה, אם ישראל לא תיכנע לכל דרישות היריב במו"מ? הבסיס לשלום אמתי הוא הסכמה והצהרה ברוח "לא עוד מלחמה", ועל כך שכל חילוקי הדעות ייושבו ליד שולחן הדיונים. מי שמציע הצעות שלום כאשר הן מלוות באיומי מלחמה, מעיד על עצמו, שכוונות השלום שלו אינן כנות, ולכן אין להן כל משמעות.

יש מי שיאמרו: ההשוואה להצעת החתונה הזו אינה רצינית. איך ניתן להשוות יחסים בינלאומיים עם מקרה כזה?

אדרבא, הבה נבחן את הסוגיה במבחן היחסים הבינלאומיים. בין שתי מדינות דמיוניות, קיים סכסוך גבול. אחד הצדדים בסכסוך מציב אולטימטום לצד השני, ומאיים שאם לא יסכים להצעת שלום, על פיה הוא יקבל במלואן את כל דרישותיו הטריטוריאליות עד מועד מסוים, הוא יפתח במלחמה. האם אדם שפוי ימליץ למדינה המאוימת לראות בהצעה הזו הצעת שלום? ודאי שלא. אבל כאשר מדובר בישראל ומדינות ערב, משום מה חלים כללים אחרים.

מלחמת יום הכיפורים היתה תוקפנות חמורה של מצרים וסוריה שפלשו למדינת ישראל מצפון ומדרום. והנה, ישראלים לא מעטים, מציגים את הפולש כשוחר שלום, שלא נותרה לו ברירה אלא לתקוף, ומאשימים את המותקף בתוקפנותם של הפולשים, כיוון שישראל לא נכנעה מראש לכל דרישותיהם.

יום הכיפורים מתקרב, ובמלאת ארבעים שנה למלחמה, צפויה מתקפה תקשורתית על אזרחי ישראל, של סוכני הנראטיב השקרי, על פיו מחדל יום הכיפורים לא היה מודיעיני אלא מדיני – ישראל דחתה את הצעות השלום המצריות, ולא הותירה לה ברירה אלא לתקוף.

הטענה הזו אבסורדית. מי שמאיים על מדינה שכנה ולא כל שכן – תוקף אותה ופולש אליה, מעיד על עצמו בעצם מעשיו שאין לו כל כוונות שלום. האם אנו מעלים על דעתנו איום של ישראל על מצרים, שאם לא תיכנע לתביעותינו, אנו נתקוף אותה, נפלוש אליה, נצא למלחמה נגדה? האם רעיון כזה יכול לעלות על הדעת? והאם מישהו רציני היה רואה באיום כזה הצעה לשלום?

אבל פוסט היסטוריונים מסוימים והתקשורת המשרתת אותם, יתקפו אותנו בתיאוריות הללו. בשנה שעברה יצאה התקשורת מגדרה כדי לשווק כדברי אלוהים חיים ספר המוכר את התיאוריה הזאת, ונראה בעליל שהכותב שיעבד את כל העובדות לשירות התאוריה, על פיה המלחמה פרצה כיוון שישראל דחתה את תחינותיו של סאדאת לשלום, ולכן היא אשמה במלחמה. גם אם נתעלם מן האבסורד שבגישה, המאשימה את המותקף בתוקפנות שלו - זהו ספר רצוף סתירות פנימיות ואין בו כל הוכחה חותכת לתיאוריה, ולבטח ניתן לפרש את העובדות המופיעות בו בצורה הפוכה. אולם המתקפה התקשורתית סביב הספר, הציגה אותו כאמת עובדתית המחייבת אותנו להתנער מכל מה שידענו עד כה על המלחמה. היה זה הקדימון למתקפת יום הכיפורים 2013, שנת הארבעים למלחמה. והרי ברור שהמגמה העומדת מאחורי המתקפה, אינה אלא אזהרה מפני אסון שיתרחש עלינו, אם לא נכנע לכל דרישה שהאויב דורש מאתנו היום. "ביבי, אל תהיה גולדה", יאמר המסר, המבוסס על רצח האופי שנעשה לגולדה מאיר.

אילו מצרים רצתה בשלום, היא לא הייתה תוקפת את ישראל. רק ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים, חרף תנאי הפתיחה האיומים, הביא את סאדאת להכרה שאין תוחלת למלחמה הזאת, והביאה אותו להצהיר "לא עוד מלחמה" – אמירה שאפשרה מו"מ לשלום.

היטיב להגדיר זאת אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל, במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "האומה": "עבור המצרים הייתה זו [תבוסתם בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים א.ה.] מכה נוספת בשרשרת שתחילתה במלחמת העצמאות, המשכה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובתקיפות העומק של מלחמת ההתשה, ושיאה בחוסר היכולת להכריע את צה"ל במצב הטוב ביותר הניתן להעלות על הדעת במלחמת יום הכיפורים. ... צירוף גורמים אלו יחד, במקביל להתחזקות הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים, הוביל את מצרים לחתימה הסכם השלום עם ישראל וליציאה ממעגל המלחמה".

יש לקוות שלא כל התקשורת תהיה מגויסת למתקפה הצפויה, ושיש מי שיבלמו אותה ויצאו למתקפת נגד תקשורתית.

* "ישראל היום"