הבלוג של אורי הייטנר

* דומה שהפור נפל, אולם ההתלבטות האמריקאית בנוגע לפעולה בסוריה מובנת ומוצדקת. יש סיבות מצוינות לא לפעול, כיוון שאין כל אינטרס לאומי אמריקאי להסתבכות במלחמה בין גורמים שכולם אויבי המערב, כולם עריצים אכזריים, כולם טובחים זה בזה וכלל לא בטוח מי הצד הרע יותר. בפעולה צבאית יש סכנה להעמקת הקרע עם רוסיה וסין ולמשבר עולמי.

ואף על פי כן, ארה"ב חייבת לפעול. אם ארה"ב רואה עצמה מנהיגת העולם החופשי, היא אינה יכולה להשלים עם פשעים נגד האנושות – שימוש מאסיבי בנשק כימי נגד אוכלוסיה אזרחית. הבלגה על חציית הקו האדום שהגדירה, תפגע בשלום האנושות ותחזק את הגורמים הרדיקאליים הפנאטיים כמו איראן, צפון קוריאה, חיזבאללה, אל-קאעידה וכד', שגם כאשר הם נלחמים זה בזה, הם בראש ובראשונה אויבי העולם החופשי.

אסור לארה"ב להתערב במלחמה על השלטון בסוריה, לא לצד אסד ולא לצד אויביו. אולם עליה לפעול נקודתית להשמדת מאגרי הנשק הכימי שבידי אסד. 

ובעניין זה, כל יום שעובר מקטין את האפקטיביות של הפעולה, כיוון שהעיכוב מאפשר לאסד להסתיר את מאגרי הנשק הכימי ולהעבירם למקומות חלופיים.

* על ישראל להשמיע קול מוסרי נגד הפשעים נגד האנושות בסוריה, אך בשום אופן אל לה להצטייר כממריצה של ארה"ב והמערב לפעול בסוריה. הממשלה נוהגת עד כה בתבונה בפרופיל הנמוך שהיא מגלה כלפי הנעשה בסוריה ובניטרליות המוחלטת שלה, ועליה לדבוק בקו זה.

* בכל שיקול רציונלי, אין לאסד אינטרס לתקוף את ישראל אם יותקף בידי ארה"ב. כל מעייניו נתונים למאבק הישרדותו במלחמת האזרחים עם סוריה, ופתיחת חזית עם ישראל במקביל, לא תשרת את המשימה העיקרית שלו, בלשון המעטה.

אולם גם אם הערכת אמ"ן זהה להערכתי, אסור שההערכה הזאת תהווה קונספציה משתקת בצה"ל. יש לזכור, שלעתים יש לאיומים דינמיקה משל עצמם, של טיפוס על עץ גבוה שקשה לרדת ממנו. על ישראל להתייחס ברצינות לאיומים ולהיערך ברצינות לכל תרחיש.

* בימים האחרונים התקיימה תכתובת ביני לבין היועץ האסטרטגי חיים אסא, ברשימת התפוצה של מתי דוד, בעקבות מאמר של מתי דוד שתקף את התבצרותו של אסא בהצדקת ניסיונות הנסיגה מהגולן, גם כאשר ברור היום, איזה אסון היה כרוך בכך למדינת ישראל. לדעת אסא, אילו ישראל נסוגה מהגולן, כל מה שקורה בסוריה לא היה קורה – היה מתקיים שלום עם ישראל, סוריה הייתה דמוקרטית, המשטר היה פרו מערבי עם אוריינטציה אמריקאית, חיזבאללה היה מתפרק, איראן הייתה הופכת בלתי רלוונטית. להפתעתי, הוא לא כתב שבשאר אסד היה מצטרף כחבר כבוד להסתדרות הציונית.

אסא אינו היחיד. יש קבוצה נחושה של סרבני התפכחות, שיכולים להקים את עמותת "עיניים להם ולא יראו אזנים", הנוהגים כמהמרים שאינם יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הסוס בו השקיעו את הונם. האב הרוחני של הקבוצה הוא אורי שגיא. זה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא הזיכרון המפחיד שהאיש הזה היה, קשה להאמין, ראש אמ"ן.

* כל מי שאינו מתגעגע לפיגועי ההתאבדות של ראשית העשור הקודם, ולתמונות של פיצוצים עתירי נרצחים באוטובוסים, במסעדות, בקניונים ובדיסקוטקים, חייב לדעת שהסיבה המרכזית לכך שהיום המצב שונה, היא הפעילות של כוחות הביטחון, שמידי לילה עוצרים מחבלים בשטחי הרש"פ. פעילות זו משבשת את התארגנויות המחבלים ומחייבת את המחבלים להקדיש את עיקר מעייניהם למנוסה ומחסה, ולא לפיגועי טרור.

ההסתבכות בקלנדיה, שבה כוח צה"ל שבא לבצע מעצר לא הצליח לשלוף את המחבל המבוקש ממיטתו, המחבל הצליח להתבצר על גג ביתו ומאות מתפרעים תקפו את כוח צה"ל, הוא תקלה מבצעית. תוצאתה – 3 פלשתינאים הרוגים, שירתה את האויב, שלא החמיץ את ההזדמנות לחגוג עליה.

אין עשיה שאין בה תקלות. כמובן שצריך לחקור ולהפיק לקחים מהתקלה, אולם גם אם אחד מאלף מעצרים מסתבך, בסך הכל זוהי בהחלט תוצאה טובה.

תפקוד הכוח לנוכח ההסתבכות הייתה מקצועית וראויה. מצד אחד, לא ראינו את המראה המשפיל, של קיפול הזנב ומנוסה של צה"ל, כפי שקרה מספר פעמים בעבר. הכוח גילה דבקות במשימה, ועצר את המחבל המבוקש. מצד שני, הכוח נהג בשיקול דעת וריסון, לא איבד את העשתונות ולא גרם להרג המוני, שעלול היה להצית תבערה. וחשוב יותר – כוחותינו שבו בשלום תוך ביצוע המשימה. לגבי הפלשתינאים שנהרגו – מי שמשליך בקבוקי תבערה, סלעים ומכונות כביסה על חיילי צה"ל, הוא בן מוות. הריגתו הוא מעשה מובהק של הגנה עצמית. לא כל שכן, כאשר מדובר במחבלים ששוחררו בעסקת שליט וחזרו לסורם, כמו במקרה של שנים מן ההרוגים.

* ובשעה שצה"ל וכוחות הביטחון עסוקים בהתמודדות הקשה בטרור ובהגנה על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה בכלל, ואזרחיה החיים ביו"ש בפרט, הם נאלצים להתמודד עם הביריונים המטורפים של "תג מחיר". בשפה מקצועית ניתן להגדיר אותם גיס חמישי.

* במשך שנים אחדות, התפרסם בכנס שדרות לחברה מדד השחיתות. לא היה זה מדד אובייקטיבי הבוחן את הפוליטיקאים הישראליים על פי רמת השחיתות שלהם בפועל, אלא מדד תדמיתי: מי נתפס בעיני הציבור כפוליטיקאי מושחת, ומי - כפוליטיקאי ישר. באחד הסקרים, ח"כ יצחק בוז'י הרצוג נבחר כפוליטיקאי הישר ביותר.

בזכות מה? זה ברור. בזכות השתיקה.

הרצוג היה חשוד בפרשיות השחיתות של עמותות ברק. בחקירתו הוא שמר על זכות השתיקה, ולבסוף לא הוגש נגדו כתב אישום. מבחינה משפטית, זכות השתיקה מוקנית לכל חשוד, ומשלא הוגש נגדו כתב אישום, הוא בחזקת זכאי. מבחינה ציבורית, איש ציבור שאינו מסייע לגילוי האמת ושומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו סיבות טובות לשתוק, כיוון שאילו דיבר – הפליל את עצמו. לכן, מבחינה ציבורית, מששתק בחקירה, הרצוג הוא בחזקת אשם.

לאשמה הציבורית של פוליטיקאי ששתק בחקירתו אין התיישנות. הרי אי אפשר לומר על הרצוג שהוא "שילם את חובו לחברה", כמו, למשל, עמרי שרון, שישב בכלא על עבירות דומות לאלו שבהן נחשד הרצוג. האשמה הציבורית הזאת פוסלת את הנוגע בדבר להנהגה.

מן הראוי שחברי מפלגת העבודה יזכרו זאת ביום הבחירות המקדימות על ראשות מפלגת העבודה.

* מנהל טוב, רואה מתפקידו לבחון את כל המוסכמות בארגון שהוא מנהל, להפוך כל אבן ולבחון כל דרך להשתפר ולהתקדם. אולם מנהל טוב יודע שהוא לא המציא את הארגון, ומכבד את מה שהיה לפניו. האיזון הזה הוא מפתח להצלחה.

יש לברך את ירון דקל על שהוא מחפש כל דרך לשפר את גל"צ, ואין לו פרות קדושות שאסור לנגוע בהן. אולם תהיה זו טעות חמורה, אם תכנית איכותית כל כך ומוצלחת כל כך כמו האוניברסיטה המשודרת תסיים את דרכה. אם אכן כוונתו של דקל היא לבחון את התכנית כדי לשפרה – מה טוב. אם הוא יבטל אותה, זו תהיה החמצה גדולה ופגיעה קשה באיכות התחנה.

* אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי ביותר, היא "בילוי נעים" עם מולי שפירא, בגל"צ. הן כיוון שנושאי התרבות חשובים בעיניי, מעניינים אותי וחביבים עליי, אך בעיקר בשל העריכה וההגשה האיכותית והחיננית של התכנית, הן מצד מולי שפירא המיתולוגי, והן מצד מגישי הפינות השונות.

ב"בילוי נעים" אני מאזין בהנאה ובעניין רב גם לפינות העוסקות בנושאים שבד"כ אינם מעניינים אותי במיוחד. איני חובב ספורט, איני צופה בתכניות ספורט בטלוויזיה ולא מאזין להן ברדיו, אולם אני מקשיב בקשב רב לפינת הספורט של מוטי קירשנבאום ב"בילוי נעים". תכניות בישול ואוכל אני מכבה אוטומטית. אבל ב"בילוי נעים", אני ממש גרופי של פינתו של גיל חובב.

אני אוהב את העברית המדויקת והנפלאה שלו, בה הוא משוחח בקלילות ובהעדר מוחלט של נפיחות. ובעיקר אני אוהב את הקונספט של הפינה – המלצות על מסעדות טובות במחיר שווה לכל נפש, עד לגובה של 50 ₪ למנה. הקונספט הוא של מולי שפירא, שיזם את הפינה במתכונת זו, כדי להעביר את המסר שלא חייבים ללכת למסעדות פלצניות, וניתן לאכול לא פחות טוב, במסעדות צנועות ועממיות, במחיר סביר.

* לקראת ראש השנה, יצא ספר קטן, לקט של 50 המסעדות המומלצות ביותר בפינתו של גיל חובב: "50/50 – 50 מסעדות בפחות מ-50 ₪". הספר נמכר בחנויות "סטימצקי", לחברי מועדון "סטימצקי" - במחיר של 10 ₪ בלבד. מחיר הספר הוא המשך המסר – ניתן לקבל הרבה במעט.

אלא ש... אופס. כבר בדפדוף הראשון כל דפי הספר נתלשו ונשרו. מעין התרסה – רצית ספר בעשרה שקלים? אל תתלונן. אז זהו, שאני כן מתלונן. לא רציתי ספר בעשרה שקלים. רציתי ספר עמיד, שיהיה ברכב ואוכל להשתמש בו לאורך זמן. הייתי מוכן לשלם עליו מחיר הולם. לא נותר לי אלא לקוות, שאיכות האוכל במסעדות הזולות המומלצות בספר, קצת יותר טובה.

* זכיתי להיות השבוע סֶלֶבּ. במשך כמחצית השעה, בכל חמש דקות דיברו עליי ברדיו: "נמשך העומס בין צומת השומרים לצומת התשבי".

* "חדשות בן עזר"