הבלוג של אורי הייטנר

הספד באזכרה, כג באלול תשעג 29.8.13

אמא נפטרה בגיל 52. באמצע החיים. במותה, היינו אנו – ילדיה, בשנות העשרים לחיינו. דומני שרק היום, כשאנו בגיל שבו מתה, אנו מצליחים לקלוט עד כמה מוקדם היה מותה, בטרם עת.

את חוברת הזיכרון שערכנו לזכרה, פתחנו בקטע מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי". השיר הזה ביטא בעבורנו את תחושת ההחמצה, של אישה בשיא חייה ויצירתה, שכמאמר המשורר - שירת חייה באמצע נפסקה. וצר, עוד מזמור אחד היה לה, והנה אבד המזמור לעד. שירו של ביאליק היטיב לבטא את התחושה הזאת.

אולם השיר לעמקו, מעביר מסר נוסף. ביאליק מצטט בשירו את מספידיו העתידיים שיְבָכּוּ את השיר שלא הספיק לכתוב, אך רומז להם, שאת השיר שהם ציפו לו, לעולם לא היה כותב. בכל אדם, גם אדם יוצר, גם משורר, צפוּן רז; יש מקום מסוים שאין הוא יכול ואינו רוצה לחשוף, והציפיה לכך שיחשוף את הרז הזה כמוה כציפיה חסרת תוחלת למשיח, שלא יבוא.

"נימה אחת אלמה נשארה... // כל ימיה זעה נימה זו, / דומם זעה, דומם רעדה, / אל מזמורהּ, דודהּ גואלהּ, / כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, / כאשר יעגם לב למזומן לו // ואם התמהמה – בכל יום חכתה לו / ובנהימה טמירה שִׁוְעָה לו - / והוא התמהמה אף לא בא / אף לא בא!"

הרז הגדול של אמא, המקום אותו הדחיקה ולא שיתפה בו את העולם, ולא שיתפה בו את תלמידיה, ובעיקר לא שיתפה בו אותנו, ילדיה, היה סיפור ילדותה בשואה. ויש לי תחושה עמוקה, שהיא כה הדחיקה את סיפורי אותם ימים, עד שלא סיפרה אותם גם לעצמה. היא פשוט מחקה אותם.

לא הייתה בבית שתיקה מעיקה, לא הייתה אווירה של סוד גדול שאסור לדבר עליו. ההדחקה הייתה כל כך טוטאלית, עד שהיא עברה אלינו ב-DNA. העובדה שאמנו היא ניצולת שואה, הייתה לחלוטין מחוץ לתודעתנו. רק אחרי מותה, כאשר ערכנו את החוברת לזכרה וחקרנו את תולדות חייה, נחשפנו לסיפורי האימה הקשים והתובנה הזו החלה לחלחל לתודעתנו.

המידע החדש אפשר לנו, אולי, להבין מספר דברים, כמו דאגנותה היתרה לנו, ילדיה. אולם בעבורי, המידע הזה בעיקר חידד את הערצתי לכוחותיה האדירים ולבחירותיה בחיים; בחירתה לשקם את עצמה, להקים משפחה לתפארת במדינת ישראל, לבחור בתחום החינוך כשליחות גדולה של חינוך ילדי ישראל. קשה להבין איך כנערה, עולה חדשה בת 13, שנחלצה מהתופת ולאחר מכן מהשנים במחנה הפליטים בגרמניה, החליטה להתערות לחלוטין בארץ, לרכוש את השפה ולהצטיין בלימודיה ובפעילות מחוץ ללימודים. ספרו חברות ילדותה: "רחל היתה תלמידה מצטיינת, כל הזמן חשבה כיצד לשנות את עצמה, להיות אחת מילדי הארץ. רחל לא הסתפקה בלימודים בביה"ס באָזוּר, בית ספר של עולים חדשים. היא רצתה להתקדם, ללמוד יותר, להרחיב אופקים וזאת יכלה לעשות רק בין צברים, ילידי הארץ. ... רחל הייתה ילדה שמחה, ידעה לשיר נהדר ואהבה לרקוד ריקודי עם. ... עברו שנתיים ושוב היינו על פרשת דרכים. לאן ללכת? מה לעשות? מה ללמוד? רחל ידעה מראש מה שהיא רוצה – להיות מחנכת בישראל. ... באזור, בחברת הילדים, תמיד שאפה רחל למנהיגות, תמיד רצתה שכל חברותיה תלמדנה, כי ראתה ייעוד בלימוד ובהתקדמות".

אותן תכונות ליוו אותה כל חייה. אולי הביטוי הממחיש זאת יותר מכל, הוא העובדה ששנים ספורות אחרי עלייתה לארץ, ירדה לנגב לחנך את הילדים ביישובי העולים. היא ראתה עצמה כישראלית לכל דבר; לא עולה חדשה, אלא ותיקה המתמסרת לקליטת העולים החדשים שזה מקרוב באו. אמא בנתה את עצמה במו ידיה. תרבות ה"מגיע לי" הייתה זרה לה והיא סלדה ממנה.

במכתבים שכתבו תלמידיה הבוגרים, הם ביטאו הערצה כלפיה כמחנכת דגולה וכמורה לחיים, שלאורה הם הולכים והדוגמה האישית שלה מלווה אותם גם בבגרותם.

לנו אמא הייתה בעיקר אמא אוהבת, מחבקת, מפנקת, מסורה, מבשלת, אופה, רוקמת, תופרת, סורגת. אך ממרומי שנותיי ובמרחק הזמן, גם אני רואה באמא מורה לחיים.