הבלוג של אורי הייטנר

הספד שנשא אחי, אמיר, באזכרה במלאת 25 שנים למותה של אמא שלנו:

חצי יובל בלי אמא (מכתב לאמי האהובה רחל הייטנר ז"ל)

אמא, 25 שנים חלפו מאז נגדעו חייך באמצעיתם, בצורה כל כך אכזרית.

מיותר לומר את המובן מאליו, שמותך קרה בטרם עת, אבל עם חלוף השנים, כשאני, בנך הקטן, מתקרב בצעדי ענק לגיל שבו את היית במותך,

אני תופס באופן הרבה יותר עמוק, הרבה יותר מוחשי, את המשמעות הכל כך כואבת של צמד המילים האלה "בטרם עת".

השנה האחרונה הייתה שנה מאוד משמעותית בחיי, שנה של שינוי והגשמה עצמית.

השנה הזאת חידדה אצלי את המחשבה הכואבת שחייך הסתיימו בגיל שבו עדיין חולמים חלומות ואף מגשימים אותם,

בגיל שבו עדיין מסתכלים קדימה יותר מאשר אחורה.

לפני 25 שנים נקטפת מאיתנו – נקטפת, אך בשום פנים לא נעקרת.

היום, יותר מתמיד, אני מבין עד כמה שורשייך נטועים בתוכי.

למרבה הצער, אחיי ואני למדנו באמת להכיר אותך ואת שורשייך רק לאחר מותך.

למדנו על הסבל הקשה מנשוא שעברת בילדותך בצל המלחמה הנוראה.

למדנו איזו גדלות נפש הייתה לך כבר בתור ילדה כשלקחת אחריות ושימשת כאם לאחיך הקטן

כאשר נאלצתם להיפרד מהוריכם, ואת בסך הכל היית ילדה בת 6.

למדנו שכבר מגיל אפס ידעת שייעודך ושליחותך בחיים הוא חינוך והוראה.

למדנו איזו יכולת נתינה מדהימה הייתה לך, ובעיקר נתינה לחלשים שבחברה, עד כמה שינית את חייהם של אנשים

וקצרה היריעה מלפרט כאן את כל הסיפורים המופלאים שעליהם למדנו רק לאחר מותך.

למדנו איזו אישה צנועה היית, צנועה עד להרגיז, שהרי אם היית מעט פחות צנועה אולי היינו יודעים יותר על פועלך עוד בימי חייך.

דרך העמקת ההכרות איתך, למדתי להכיר טוב יותר גם את עצמי.

למדתי להכיר במציאות של היותי דור שני לשואה, על כל המשתמע מכך.

היום זה נשמע כמעט טריוויאלי, אבל אחיי ואני בעצם קלטנו את העובדה הזאת רק לאחר מותך

 כי הרי בבית את ואבא מעולם לא דיברתם על ילדותכם ואנחנו אף פעם לא שאלנו...

עד היום, אני לומד להבין את המחיר של ילדות בבית שהתקיים בו קשר שתיקה.

זה לא שהיינו בית שתקן, אבל על הדברים החשובים באמת, הדברים האינטימיים ביותר,

הדברים הכואבים – עליהם לא דיברנו.

גם אני, כילד, מעולם לא דיברתי איתך על הדברים שהכי כאבו לי. התביישתי לדבר עליהם.

ומאחר ולא שיתפתי, גם לא קיבלתי את התמיכה שכל כך הייתי זקוק לה ממך.

היום אמא, כשאני מכיר אותך טוב יותר, אני לא מאשים אותך. איך אני יכול לשפוט אותך אחרי מה שעברת בחייך?

אבל אני כן מבין טוב יותר את עצמי. אני מבין איך לא הייתי מסוגל להיפתח. זה לא שלא ניסית לעודד אותי לכך, אבל פשוט לא ידעתי איך.

זו הדרך היחידה שהכרתי. זו הדוגמה שהייתה לי בבית.

את המילים האלה אני אומר ממקום של אחראי ולא של קורבן. אני לקחתי אחריות מלאה על חיי.

מבלי להצטנע, אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם אופטימי, אדם שתמיד שואף להשתפר ולעתים אפילו מצליח בכך לא רע...

אדם שיודע ליהנות מהחיים גם אם לא תמיד אני שמח בהם.

אין לי ספק שאת תכונות האופי ואת היכולות האלה אני יכול לזקוף גם לזכותך, כי גם זו הדוגמה האישית שקיבלתי ממך,

ודוגמה אישית זו תמצית החינוך! כפי שאת לימדת אותנו.

אף על פי שגם היום אני אדם קצת עצור, בכל זאת למדתי להיפתח הרבה יותר מכפי שהייתי כשאת הכרת אותי.

לפעמים אני מפנטז על האפשרות, אילו רק ניתנה לי, לקיים איתך שיחת נפש כפי שמעולם לא קיימנו.

ולו רק שיחה אחת לפרידה, כי אני מרגיש שלא באמת נפרדנו.

כל כך הייתי רוצה לשמוע ממך את אשר על ליבך ולהשמיע לך את הדברים העמוקים ביותר שבלבי.

אני בטוח ששיחה כזו אילו הייתה מתקיימת, הייתה שיחה מאוד נוקבת וקשה לשנינו.

הייתי מתעקש לקבל ממך הסברים על דברים רבים וכואבים. לא הייתי נותן לך שום הנחה.

ומצד שני הייתה לי הזדמנות להגיד לך עד כמה אני מעריך אותך על הבן אדם המופלא שאת,

ועד כמה אני מוקיר אותך על כך שעשית כמיטב יכולתך להיות האמא הכי טובה שהיית מסוגלת להיות.

אבל יותר מכל דבר אחר, אני מפנטז על ההזדמנות לאמר לך משפט כל כך פשוט שאני לא זוכר שאמרתי לך אי פעם בחייך,

אפילו לא כשהיית על ערש דווי – אני כל כך אוהב אותך אמא.

דברים שרציתי לומר

מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יהודה פוליקר

יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין, לא אבין לעולם

לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי תעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי
כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד

חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין
שבריהם בעיני נשטפים מפני בדמעה
ולילות יסורים לא ספורים שהטבעתי ביין
כאובד בדרכי, בדרכי הרעה

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו
וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו
והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות