הבלוג של אורי הייטנר

כבר הרבה שנים לא הייתה לנו מסיבת חג משק מוצלחת כל כך כמו השנה. בשנים האחרונות המרנו את המסורת האורטלית של מופע סאטירי פנימי במופע חיצוני. והנה, היצירה האורטלית חזרה – ו-ב-ג-ד-ו-ל!

אין ערוך לתרומה החברתית האדירה של ערב כזה; יצירה עצמית, הפקה מקורית, שנטלו בה חלק עשרות חברים, צעירים, בני נוער וילדים – שחקנים, רקדנים, זמרים, כותבים, עובדי במה, תפאורנים וכד' היא דבר נהדר. עצם ההזדמנות לביטוי אמנותי של האורטלניקים היא תרומה משמעותית. והטיפול הסאטירי בחיינו באורטל, הוא דרך חשובה מאוד להתמודדות עם בעיותינו. וגם להכניס אותן לפרופורציות.

שמחתי לגלות דור חדש של הובלה תרבותית באורטל, הממשיכה את מסורת התרבות הקהילתית שלנו, ובראש ובראשונה את רותם נקש, שניצחה על המערכה ביד רמה. היה זה נהדר להופיע יחד, ילדים, נוער וצעירים לצדנו – ותיקי הבמה האורטלית.  

הילדים היו נפלאים. הם היו רציניים, אחראיים. הכנת מופע כזה היא עבודה קשה מאוד – חזרות ארוכות מידי יום. כמעט לכל ילד היו רגעי משבר ודמעות, אך ההתמדה וההשקעה והמשמעת העצמית היו מרשימים, כולל ההסתערות על סידור השולחנות והכיסאות לפני ואחרי החזרות במועדון, כולל ילדים גדולים שעזרו לילדים קטנים.

היה זה אושר גדול בעבורי, להופיע במופע שכתבה, ביימה והפיקה רותם, שנולדה אחרי שאני כבר הופעתי על במת אורטל. אין ביטוי יותר יפה מזה לחָיוּת, להמשכיות ולשמירה על האופי המיוחד של אורטל. אולם שיא האושר, בעבורי, היה להופיע על אותה במה עם תמר, צעירת השחקניות והרקדניות. תגידו שאיני אובייקטיבי? אז תגידו. אבל מבחינתי היא גנבה את ההצגה.

היה כיף גדול, לשמוע מהבמה את רעמי הצחוק של הקהל. והיה כיף גדול לרקוד אל תוך הלילה במסיבת הרחוב הנפלאה, המשך ישיר של המופע. כשרקדנו יחד עם הנוער והילדים, חשבתי איך עד לפני שנים לא רבות, מסיבות חג המשק היו פתוחות רק לילדי כיתה י' ומעלה. איזה מטומטמים היינו.

****

חדר האוכל הוא הלב הפועם של הקהילה, הוא מרכז העצבים של הקיבוץ, הוא מרכז ההתרחשות החברתית, ואך טבעי שנקדיש לו מופע שלם. בוודאי השנה, לנוכח השינויים המשמעותיים שהכנסנו לחדר האוכל – הרישום, החיוב על לקיחה הביתה, הכשרת חדראוכל וכו'. ההצגה "מי הזיז את הטחינה שלי" היטיבה לטפל בנושא, ודרכו גם בסוגיות האחרות שעל סדר יומנו.

****

כשהצטרפתי לצוות השחקנים, לא ידעתי שאני אהיה אחד ממוקדי הסאטירה. אני חייב לציין שהפרודיה על "בעיניים פקוחות" הייתה נפלאה – חיקוי מעולה של התוכן, הסגנון והכותרת.

ומי שבחר את השיר והריקוד "בעיניים פקוחות" לריקוד המסכות, לא ידע עד כמה הוא קלע – אכן, השיר הזה הוא המוטו של הטור השבועי שלי והסיבה לבחירת שמו.

את הטור התחלתי לכתוב ב-1990, לפני 23 שנים, בשבוע שבו סיימתי את הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר. עד אז, במשך שלוש שנים, הטור שלי היה "משולחן המזכיר", שלא היה טור אינפורמטיבי אלא פובליציסטי, מאמר שבועי, כמו ב"בעיניים פקוחות".

פתחתי את המאמר הראשון בטור, בציטוט שורות מתוך השיר והסבר מדוע הוא מיטיב לבטא אותי ואת המסר שאני רוצה להעביר לציבור בכתיבתי.

שמו של השיר הוא "סיום". כתב אותו נתן אלתרמן לפני 77 שנים, בשנת 1936, עבור הצגה של התיאטרון הסאטירי "המטאטא" – "חלום ליל כנען". היה זה שיר הסיום של ההצגה, ומכאן שמו. הלחינה את השיר המוסיקאית ורדינה שלונסקי, אחותו של המשורר אברהם שלונסקי.

התכנית עסקה בענייני דיומא, ובעיקר בסוגיה שעמדה בלב החיים של היישוב – מאורעות תרצ"ו. בכל יום בישרו כותרות העיתונים על קורבנות המאורעות ברחבי הארץ, ורבו רואי השחורות. מצד שני, היישוב היהודי בארץ יותר מהכפיל את עצמו במחצית הראשונה של שנות השלושים, וזה היה מקור לאופטימיות. בא אלתרמן וקבע, ברוח "שביל הזהב" של הרמב"ם: "אל תרכיבו משקפים, לא קודרות ולא שמחות. הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות".

השיר הזה התאים מאוד למסרים של "המטאטא". הם נהגו להציג דבר והיפוכו, ושיר מאוזן ומאזן כזה התאים להם מאוד. לימים, התיאטרון פתח כל תוכנית בדו שיח בין "אופי" ו"פסי", אופטימיסט ופסימיסט, המשקיפים על האקטואליה.

כעבור 43 שנים, ב-1979, הלחין את השיר מחדש מיקי גבריאלוב עבור אלבומו של אריק איינשטיין "חמוש במשקפים". המופע שנשא את שם האלבום, היה המופע האחרון של אריק איינשטיין, בטרם פרש לחלוטין מהופעות (1980). אני שמח שזכיתי לראות את ההופעה.

השיר הזה מהווה השראה לכתיבתי. אני אוהב את המסר שלו, על פיו יש לראות את המציאות כמות שהיא, את הכוס כולה, על החלק המלא שבה ועל החלק הריק שבה. "את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו". אני רואה כשליחותי, בכתיבתי במידף, להצביע על הרע שיש להילחם בו ועל הטוב שיש לשמור ולטפח אותו.

יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד / זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד / יש אדם רואה הכל באפלה קודרת / זו אותה המחלה רק בצורה אחרת // אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות // אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט / דווקא פה אולי מוצדקת האופטימיות / אל תאמרו ציון רקדי ומזמורים הנעימי / דווקא פה מוצדק מעט הרגש הפסימי // ידיעות והסברות קבל מן העיתון / אך אצלנו בוא קבל זריקה של מבסוטון / את הרע צריך לראות כדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו // אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות.

אגב... שמתם לב שאלתרמן חזה כבר בשנות השלושים את סם ה"מבסוטון"?

(תודתי נתונה לאליהו הכהן ועופר גביש, שסייעו לי במידע על מקור השיר).

* מידף - עלון קיבוץ אורטל