הבלוג של אורי הייטנר

ש"י עגנון, שהיה איש רוח דגול וגם אדם ריאלי ומפוכח מאוד, נהג להגדיר פרופסורים מן המניין בביטוי "פרופסור גמור". הייתה בביטוי זה נימה של אירוניה, כלפי אינטלקטואל שאי אפשר לפקפק בחכמתו, עד שהיא מגיעה לחיים המעשיים.

קראתי את הראיון המרתק עם הפילוסוף הדגול פרופ' ירמיהו יובֵל, שאי אפשר לפקפק בחכמתו, עד ... שמדובר בפוליטיקה. כאן, אפעס, משהו משתבש.

ירמיהו יובל מדבר נגד המשיחיות המפא"יניקית של "שלום אמת". לכאורה, אמירה מפוכחת. ניתן לצפות שמסקנתו תהיה, שמאחר והשלום הצפוי לנו אינו "שלום אמת", שהינו שאיפה משיחית, אלא משהו פחות ממנו בהרבה, עלינו לבסס אותו על סידורי ביטחון מוצקים, על גבולות בני הגנה; שאם אין זה שלום אמת משיחי, עלינו "לשלם" תמורתו פחות מכפי שהוא אולי היה ממליץ ש"נשלם" תמורת שלום אמת. לא. אין קשר בין שקע לתקע. פשוט, עלינו להשלים עם כך, שתמורת המחיר הכבד שהוא דורש שנשלם, לא נקבל שלום אמת, אלא שלום שקר. שלום, שבו יירו עלינו רקטות מהגבולות המטורפים שהוא רוצה להסיגנו אליהם. "שיפסיקו להגיד לי שבגבולות כאלה אפשר לזרוק רקטה מפה לשם. רקטה אפשר לזרוק גם היום. צריך ליצור מצב שלא רוצים לזרוק את הרקטה, ואז השאלה של הטווח לא משנה כלום". אם יורים רקטות, ודאי שיש משמעות אדירה לשאלה מהיכן יורים אותן. אולם איך גורמים לכך שלא ירצו לירות אותן? כאן נדרשת מן האינטלקטואל המזהיר, תובנה אדירה. למשל, לראות מה קרה במקום שבו ניסינו ליצור מצב שלא ירצו לזרוק את הרקטה – רצועת עזה, ממנה נסוגונו עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל יישובינו עד היהודי האחרון. האם לדרוש מפרופסור, מפילוסוף, מאינטלקטואל, להתבונן במציאות ולהסיק ממנה מסקנות ברמה של 2+2=4, זו דרישה מוגזמת? כנראה שלצפות שהוא יסיק משהו, לֶקָח כלשהו, מאירועי ה"אביב" הערבי העקוב מדם, זה כבר לגמרי מדע בדיוני.

פרופ' יובל מצא פתרון יצירתי לטרור. פשוט, "שטרור לא ייחשב בעיה ביטחונית ... כמו שתאונות הדרכים לא יגמרו, כמו שהגירושים לא ייגמרו, וכמו שסרטן הפרוסטטה לא ייגמר, גם זה לא ייגמר". פתרון נהדר.

פרופ' יובל לועג לדרישה מן הפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. "מי צריך את זה?". שמא נושא דגל הרציונליזם אינו רואה חשיבות בסמלים? תלוי איזה סמל. הוא למשל סבור ש"צריך פעולות סמליות של הכרה בעוול" הישראלי כלפי הפלשתינאים. הוא לא אמר זאת בהקשר של 1967, אלא בהקשר של 1948. אם יש משמעות לסמלים, מדוע הזלזול הזה, בדרישה להכרה פלשתינאית בזכות הקיום של המדינה היהודית? הרי הסירוב לקבל זכות זו הוא הגורם האמתי, היחיד, לסכסוך והכרה בזכות זו עשויה להיות סמל לסיומו של הסכסוך. אולי, פשוט, ליובל עצמו יש קושי עם המדינה היהודית הריבונית?

כנראה. ולכן הוא מציע שישראל תצטרף לאיחוד האירופי, וכך "היהודים יגשימו את זכותם להגדרה עצמית פוליטית כמדינת לאום מוגבלת, כי היא תיכלל בפדרציה אירופית". האמת היא שלאורך ההיסטוריה, יהודים תמיד היו בין המובילים של כל רעיון קוסמופוליטי, ולאחר מכן היו הראשונים לשלם את מחיר הניסיון להגשימו. אולי כדאי, לשם שינוי, שהעם היהודי יהיה האחרון לניסויים של "ריבונות מוגבלת"?

לא רעיונות מדיניים תיאורטיים עומדים מאחורי ההצעה הזאת, אלא יש ליובל בעיה עם הריבונות של מדינת ישראל. ויש לו גם פנטזיה בעניין זה: "אם יקרה נס שאירופה, אמריקה ובמידה מסוימת גם רוסיה ואיראן יפעילו כזה לחץ על מדינת ישראל, עד שהיא לא תוכל לחזור למדיניות הקודמת, קיימת אפשרות שהמנהיגות הנוכחית תחליט ללכת בדרך של הסכם". כלומר, במקום קואליציה של ישראל עם ארה"ב ואירופה נגד איראן, הוא עורג לקואליציה של ארה"ב, אירופה, רוסיה ואיראן (!) נגד ישראל. אולי באמת הפתרון ל"סרבנות הישראלית" היא נשק גרעיני בידי איראן?

פרופ' יובל, חתן פרס ישראל, ראוי להוקרה על מפעל חייו הפילוסופי. נאחל לו גם רפואה שלמה ואריכות ימים. אך חס וחלילה שלא נתייחס ברצינות לתבונה המדינית שלו.

* מוסף "הארץ"