* היום מלאו 74 שנים לפרוץ מלחמת העולם השניה. האם העולם למד מהו מחירה של מדיניות פייסנית כלפי דיקטטורים המאיימים על שלום העולם?
* למרות הססנותו, נרפותו, חולשתו, חוסר המנהיגות שלו ונאומו הפאתטי, ואף שנראה כאילו הוא מזמין כישלון בקונגרס, אין לי ספק שבסוף אובמה יתקוף בסוריה. אין לו ברירה.
* שאלה הנשאלת בימים האחרונים, היא מדוע טבח של 1,500 איש בנשק כימי מצדיק תקיפה, בעוד טבח של 110,000 איש בנשק קונבנציונלי לא הצדיק תקיפה?
יש כאן בהחלט דילמה מוסרית. ובכל זאת, יש בעיניי הבדלים משמעותיים בין ההרג הכימי וההרג באמצעים קונבנציונליים.
ראשית, בסוריה אין טבח של האזרחים בידי השלטון, אלא מלחמת אזרחים, הכוללת טבח הדדי בידי שני הצדדים. בטבח של השלטון באזרחים, מן הסוג של הטבח שביצע אסד האב בחמה ב-1981, בו הוא טבח עשרות אלפי אזרחים וילדים חסרי ישע, אולי הייתה ראויה התערבות. היום מדובר במלחמה בין צבאות, שבה המטוטלת נעה מצד לצד, ולא אחת יד המורדים על העליונה. פעמים אחדות במהלך השנתיים האחרונות דומה היה שאסד עומד ליפול. 60% משטחה של סוריה נשלט בידי המורדים. ולכן, ההשוואה אינה נכונה. שנית, מספר ההרוגים מירי של טילים אחדים עם ראשי נפץ כימיים רעילים בפאתי דמשק, מעיד על גודל הסכנה. אם העולם לא יתערב, השימוש בנשק הזה יהיה בלתי מוגבל, ויטבחו באמצעותו מאות אלפים. שלישית, מאחר והעולם הגדיר את הנשק הכימי כנשק השמדה המוני, הבלגה על השימוש בו עלולה להתפרש כלגיטימציה לשימוש בנשק השמדה המונית, כולל נשק גרעיני. ויש מדינות מטורפות עם נשק גרעיני (צפון קוריאה) או נשק גרעיני בדרך (איראן). ואלמלא פעולת צה"ל לפני שש שנים, יתכן שהיום גם בידי אסד הייתה פצצה גרעינית. לפי מקורות זרים, כמובן.
* חשבתם על ריח הגז בפאתי טבריה, אילו נסוגונו חלילה מהגולן, כפי שהטיפו לנו אנשי ה"שלום"?
* בליל שבת האחרון, כל קהילת קיבוץ אורטל רקדה אל תוך הלילה במסיבת רחוב, לציון חג ה-35 ליישוב. זה היה 5 ק"מ מהגבול עם סוריה.
יום קודם לכן, נערך בבוסתן הגולן שבמטע קיבוץ עין זיוון חג התפוח, חגיגות הקטיף השנתיות של יישובי צפון הגולן. האירוע הסתיים בהופעה של קרן פלס. השתתפו באירוע מאות אנשים, משפחות, מבוגרים וילדים. בוסתן הגולן גובל בגדר הגבול עם סוריה. אירוע כזה, במקום כזה, בעיתוי כזה, לא היה מתקיים ללא אישור גורמי הביטחון.
הנחיות מערכת הביטחון הן חג משמעיות – חיי שגרה. ואכן, גם הצימרים בגולן מלאים עד אפס מקום.
ובאותו יום, ראיתי כותרת מעצבנת ב-ynet של אריאנה מלמד: "בפעם הבאה שמישהו יגיד לי 'תרגיעי' אני אזרוק עליו עגבניה בפרצוף". הכנתי עגבניה כדי לזרוק עליה בחזרה, אבל בסוף ממש לא היה לי חשק לפתוח את המאמר. הספיקה לי הכותרת.
* רונן ברגמן הוא אחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בישראל. הקשרים והידע שלו בנושאים ביטחוניים ובעיקר מודיעיניים מעולים, האמינות שלו גבוהה וכתבותיו מרתקות.
כתבתו "זהות כפולה" ב"7 ימים" הייתה מרתקת במיוחד. הוא חשף את אחד הסודות הכמוסים בתולדות המודיעין הישראלי – מיזם "יוליסס", בימיה הראשונים של המדינה, שבו הושתלו תשעה לוחמי מוסד יהודים בתוך ריכוזים פלשתינאיים תוך נטילת זהות פלשתינאית מלאה. שניים מהם התמידו במשך כמעט 15 שנים ואף נישאו לנשים ערביות והולידו ילדים. סיפור מדהים וגם מעורר דילמות מוסריות לא פשוטות לגבי הקווים האדומים של המודיעין.
הכתבה חשפה גם כמה סיפורים שיש להם השלכות אקטואליות משמעותיות. באמצעות הסוכנים הללו המוסד הגיע אל לב ההנהגה הצעירה בראשות ערפאת בתקופת ההקמה של פת"ח (בשגיאה בלתי אופיינית לו, ברגמן הגדיר זאת כהקמת אש"ף). המוסד היה מודע להתארגנות הטרוריסטית ולאידיאולוגיה של מאבק לחיסולה של ישראל. רפי איתן הציע ביוני 1964 למאיר עמית ראש המוסד, לאשר פעולה של לוחמי "קיסריה", שיפרצו לדירה בגרמניה, שלמעשה נשכרה בידי אחד הסוכנים עבור ההתארגנות, ויהרגו את כל ראשיה – ערפאת, אבו ג'יהאד, האני אל חסן וכל ההנהגה ההיסטורית של הארגון. "יש לנו נגישות בלתי חוזרת ליעד", כתב איתן, "אפשר לבצע בקלות. צריך להרוג את הקומקום הזה כשהוא קטן". עמית דחה את ההצעה. כעבור חצי שנה בוצע הפיגוע הראשון של פת"ח.
כעבור 3 שנים, לאחר מלחמת ששת הימים, מאיר עמית העביר באמצעות האני אל חסן מסר לערפאת ואבו ג'יהאד, והציע להם לפתוח במשא ומתן מדיני חשאי. כעבור ימים אחדים הגיע מברק תשובה מאל חאסן: "תקבל תשובה בבוא הזמן". התשובה הייתה מיידית וברורה – גל רצחני של פיגועים.
ונשאלת השאלה – בפרספקטיבה של 50 שנה, גישתו של מי הייתה חכמה, ריאליסטית, הגיונית ואחראית יותר, של רפי איתן או של מאיר עמית?
* שר החינוך החליט להקים מועצה לאומית לחינוך, שתכלול את טובי המומחים ובעלי הניסיון בתחום החינוך, מן השטח ומן האקדמיה, שתעצב את פני החינוך העתידי ותדון במדיניות החינוך לטווח הרחוק. זו החלטה מצוינת והאנשים שנבחרו למועצה הם אנשים מצוינים. אולם אין במועצה ולו נציג אחד של החינוך החברתי קהילתי (בלתי פורמלי) – לא אנשי תנועות הנוער בעבר או בהווה, לא אנשי החברה למתנ"סים, לא אנשי אקדמיה שזו מומחיותם. החינוך החברתי – קהילתי לא פחות חשוב מהחינוך הפורמלי. דווקא משר השם את הדגש על החינוך האמתי, החינוך הערכי ולא על עבודת האלילים של סרגל המדידה, מצופה שייתן לחינוך החברתי – קהילתי את המקום הראוי לו.
* אני קורא שכמה מנהיגים חברתיים ירדו מן הארץ, וקובע חד משמעית – זה שקר וכזב. מנין לי? מכך שמי שיורד מן הארץ, אינו מנהיג חברתי. מנהיג חברתי ישראלי, אינו יכול להיות ישראלי על תנאי. תנאי למנהיגות חברתית בישראל, היא ישראליות בלתי מותנית.
* אם הרצוג ינצח בפריימריז במפלגת העבודה, מה יקרה למחרת? כבל ומרגלית, שותפיו להתמודדות, יצאו נגדו, יחתרו תחתיו וינסו להדיח אותו (וכמובן, גם עמיר פרץ, המפעיל מבחוץ את סוכניו לתמוך בהרצוג). ובהזדמנות הראשונה הם יתמודדו נגדו. למה? כי מפלגת העבודה נותרה מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה.
* אגב – "ארץ אוכלת יושביה", אינה ארץ הסועדת את היושבים בה, אלא הורגת אותם. אוכלת = הורגת. כנ"ל – "הלנצח תאכל חרב"? השאלה אינה האם תמשיך לאכול חרבות לארוחת בוקר, אלא אם החרב תהרוג לנצח. מאכלת = סכין גדולה לשחיטה.
* 15 שנים מלאו לתכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, אחת התכניות האהובות עליי. בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. זיכרון אישי - אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אם כל ההפגנות" - הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).
* אהוד בן עזר קובע בפסקנות, שארוחה טובה בפחות מ-50 ₪ היא בלוף. האמנם? מאחר והספר המתפורר 50/50 מצוי במכוניתי, בכוונתי לבדוק את המלצותיו ואני מבטיח לדווח על הממצאים.
* "חדשות בן עזר"