הבלוג של אורי הייטנר

* ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט את אמרתו של הלל הזקן, בפרקי אבות, "אם אין אני לי, מי לי?", בנאומו בטקס סיום קורס חובלים, והשליך ממנה לסוגיות הביטחון הלאומי של ישראל בכלל, ובנושא הגרעין האיראני בפרט.

לאמירתו של הלל הייתה צלע מקבילה: "וכשאני לעצמי – מה אני?" השילוב בין השניים הוא החכמה הנכונה לפרט, לקהילה ולמדינה. אדם הוא חלק מחברה ועליו לראות עצמו כחלק מן החברה, לא כאני ואפסי עוד. אולם אל לו להגיע למצב שבו הוא תלוי בכלל, ללא יכולת לדאוג לעצמו.

כך גם ביחסים הבינלאומיים. המדינה אינה "עם לבדד ישכון", היא חלק מהקהיליה הבינלאומית והיותה כזאת היא מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי. לא בכדי, כבר הקונגרס הציוני הראשון קבע בתכנית בזל: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".

ועם זאת, לעולם לא נסמיך את עצם קיומנו, אלא על עצמנו, ולא נסכן את ביטחוננו מתוך הסתמכות על אחרים.

האסטרטגיה הישראלית בסוגיית הגרעין האיראני, לאורך שנים, ממצה את שני חלקי המשוואה. ישראל מזעיקה את מצפון העולם כנגד האיום הנורא שמדינה מטורפת, המונהגת בידי כת קנאים אסלאמיים (כלומר – אין לה אלוהים), המתעבת את העולם החופשי, השואפת להיות המעצמה האזורית הגדולה, החותרת בגלוי להשמדת מדינת ישראל, מנסה בכל כוחה להצטייד בנשק גרעיני, נשק להשמדה המונית, וזה פרוייקט העל הלאומי שלה. הלחץ הישראלי עורר, אם כי לאט מידי ומאוחר מידי, את העולם. הוא הביא לסנקציות כלכליות חריפות על איראן, אם כי מעט מידי ומאוחר מידי. כל זה לא היה קורה ללא איום משמעותי של פעולה ישראלית נגד הגרעין האיראני. ואיום משמעותי אינו יכול להיות ללא נכונות אמתית של ישראל לתקוף, אם זו תהיה האופציה האחרונה.

למיטב הכרתי, האופציות הדיפלומטיות והכלכליות מיצו את עצמן, ואין מנוס מפעולה בכוח נגד הגרעין האיראני. כיוון שהאיום הוא על שלום העולם, מוטב שתעשה זאת מעצמת העל – ארה"ב. זה גם האינטרס הישראלי – וכשאנו לעצמנו, מה אנו? אולם זה לא יקרה, ללא איום מוחשי ישראלי לתקוף. ואם בסופו של דבר ארה"ב לא תעשה זאת, ועל פי ההתנהלות האמריקאית במשבר הטבח הכימי בסוריה, ובעיקר עמדת דעת הקהל האמריקאית, גדל הספק אם היא תעשה זאת, יתכן מאוד שלא תוותר לנו הברירה, אלא לבצע בעצמנו את המתחייב להגנת מדינת ישראל, ושלומם של אזרחיה. כי אם אין אנו לנו – מי לנו?

* במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס", מצטייר פוטין כאביר השלום העולמי, ממש התגלמות הפציפיזם. בכך, הוא ממשיך דרכם של הסובייטים, כולל בימיו האפלים של סטלין, שנופפו בדגל השלום, ובעקבותיהם – האידיוטיים השימושיים שפעלו בשירותם במדינות העולם החופשי. ובכלל, מן הראוי שנתייחס בביקורתיות ואף בחשדנות, לנושאי דגל השלום, ונבחן היטב אם אין זה "שלום אך שווא".

* הברקה של זיו תדהר בדף הפייסבוק שלו: "מתוך נימוקי הוועדה: פרס נובל לשלום מוענק השנה לנשיא הסורי אסד, על תרומתו לפתרון של שלום במזרח התיכון ולצמצום השימוש בנשק הכימי".

נשמע הזוי? אחרי שרב המרצחים ערפאת קיבל פרס נובל ל... שלום (!), שום דבר לא יוכל עוד להפתיע אותנו.

ואולי בעצם אסד ראוי לפרס נובל לכימיה?

* 31 שנים חלפו מאז שהסורים רצחו את נשיא לבנון באשיר ג'מאייל, שנבחר בחסות הכידונים הישראליים, כחלק מפנטזיה של אריק שרון על עיצובה של לבנון כמדינת חסות ישראלית ועיצוב סדר חדש במזה"ת. שום דבר טוב לא יצא מן הפנטזיה הזאת, שסבכה קשות את ישראל בבוץ הלבנוני הטובעני. והלקח לימינו, ימי החורף האסאלמי במזה"ת – בדלנות ונייטראליות מוחלטת.

* המשותף למלחמת יום הכיפורים 73', הסכם אוסלו 93' והמשבר הסורי 13' הוא ההונאה הערבית. ההונאה של סאדאת, של "יוזמת שלום" שנועדה להרדים אותנו בעת הכנותיו למלחמה, ההונאה של ערפאת שכביכול הסכים להפסיק את הטרור והמאבק המזוין כדי שיוכל להמשיך ולהגביר את הטרור בתוככי א"י, ההונאה של אסד שכביכול מעמיד את הנשק הבלתי קונבנציונלי שלו לבקרה בינלאומית.

* עוד משותף בין האווירה שקדמה למלחמת יום הכיפורים לבין האווירה שאחרי אוסלו – היהירות, הזחיחות, השחצנות, חוסר הסובלנות כלפי מי שהעז להטיל ספק, לעורר שאלות ולמתוח ביקורת, שבא לידי ביטוי בעיקר בדרך המכוערת ביותר לביטוי חוסר סובלנות – לעג.

* הקונספציה המודיעינית שקדמה למלחמת יום הכיפורים הייתה נכונה לחלוטין. על פי הקונספציה, מדינות ערב לא עמדו לתקוף את ישראל. אז נכון, הן תקפו את  ישראל, אבל למעט התקלה הקטנה הזאת, אין שום בעיה עם הקונספציה.

נשמע הזוי? תמוה? זו בדיוק רוח מאמרו של רון פונדק במוסף "הארץ", שאינו עוסק אמנם בקונספציה של מלחמת היום הכיפורים, אולם ברוח זו הוא עוסק בהסכם אוסלו, במלאת לו עשרים שנה.

* בתגובה לרון וייס: "ההיסטוריון יגאל קיפניס" = אוקסימורון.

* בעדותה של גולדה מאיר בו' אגרנט, היא הגדירה את מה שקרה ערב יום כיפורים כ"אסון", אולם לא כאסון טבע אלא כאסון שנבע מ"טעויות", והדגישה את הטעות שלה. הטעות שלה הייתה שלא הורתה על גיוס המילואים, חרף האינטואיציה שלה, ולא עמדה נגד המלצות והערכות הרמטכ"ל וראש אמ"ן. היא לא האשימה אותם על טעויותיהם, אלא את עצמה, ואמרה שהיא מייסרת את עצמה על כך ולעולם לא תסלח על כך לעצמה. הכותרת ב"מעריב" שהגדיר זאת כ"אליבי של גולדה", כאילו הציגה את עמדת הצבא כאליבי, כדי להתחמק מאחריות, היא כותרת נבזית.

* אחרי שנים של "מבצע גולדה" – רצח אופי שיטתי ומתוזמר נגדה, אני מזהה לאחרונה גישה מעט יותר מאוזנת, מצד מי שמנסים לבחון את דמותה ופועלה באובייקטיביות. כך הדבר גם בכתבה ב"מעריב" של מרדכי חיימוביץ'. לצד אחריותה המיניסטריאלית למחדל שקדם למלחמה, שאי אפשר לחלוק עליה והראשונה לקבל עליה את מלוא האחריות הייתה גולדה עצמה, אין ספק שהנהגתה את האומה במלחמה עצמה, במשבר הגדול ביותר בתולדותיה, הייתה מופת של מנהיגות. אומר בכתבה של חיימוביץ' הביוגרף של גולדה מירון מדזיני: "מזלה של ישראל היה שבראשה עמדה מנהיגה זו".

* הרשתות החברתיות הן אמצעי להפצת נגיף הקונספירציה הנתעבת, על כך שמלחמת יום הכיפורים תוכננה בידי דיין, קיסינג'ר וסאדאת, כדי להביא לנסיגה מסיני, ושהנספח הצבאי ג'ו אלון נרצח בידי ישראל כיוון שעלה על המזימה וכו'. תיאוריה מטורפת, הפופולארית בחוגי הימין הקיצוני ההזוי, לצד תאוריית הקונספירציה השקרית והנתעבת לא פחות על רצח רבין בידי השב"כ. וכאשר מישהו אומר משהו נגד הנגיף מיד מתנפלים עליו שהוא משרת של "הממסד", "המשטר" וכו'. חבל מאוד שאנשים מקדישים את יום הכיפורים ללשון הרע ומחליפים דיון יסודי והפקת לקחים בהפצת תיאוריות שווא מרושעות.

אבל האמת היא שאני די מרחם על האנשים האלה.

* במאמר ב"ידיעות אחרונות" סיפר נחום ברנע: ""דיין ... נקבר בגבעת שמרון, בית הקברות של נהלל, לא רחוק מקברו של משה יפה, בן המושב, שנהרג בסיני במלחמה. אביו ראובן (אסי) יפה גילה שבשעה מסוימת אחר הצהרים נוגע הצל מקברו של דיין בשולי המצבה על קבר בנו. הוא דרש להרחיק את קברו של דיין מקבר בנו".

סיפור יפה... אלא שמשה דיין כלל לא נקבר בחלקה הצבאית של בית העלמין בנהלל, אלא בחלקה האזרחית.

* הלקח המרכזי, בעיניי, ממלחמת יום הכיפורים, שמשום מה אינו נוכח בשיח הציבורי על המלחמה, הוא ההכרח הקיומי בגבולות בני הגנה ובעומק אסטרטגי. אילו ישראל הותקפה בהפתעה בגבולות 4 ביוני 67, בתוך שעות היא הייתה נכבשת ומחוסלת.

* במתקפה בגבולות הקודמים, הדבר היחיד שיכול היה להציל את המדינה מהשמדה, הוא שימוש בנשק גרעיני. שימוש כזה היה אסון. אסור למדינה להגיע למצב שבו המשענת היחידה לקיומה הוא הגרעין. ההיסטוריונים והחוקרים עדין חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם ועד כמה דיין הציע להשתמש בהרתעה גרעינית בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים. מנהיגותה של גולדה, קור הרוח שלה וביטחונה העצמי מנהו את ההרפתקה הזאת. אילו פרצה המלחמה בגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, יתכן מאוד שלא הייתה ברירה לנקוט באופציה כזו, ואולי אפילו מעבר להרתעה.

* מכל התכניות הרבות על מלחמת יום הכיפורים, הייתה אחת שגרמה לי להתרגשות עצומה – "לילה בסואץ", ברשת ב'. דורי בן זאב הגיש תכנית על הופעה שלו בפני מחלקת צנחנים במילואים ממערב לתעלה, בחודשי ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אחד הלוחמים היה מאיר אריאל. מרבית התכנית היתה השמעת הקלטות מן המופע. שמענו את מאיר אריאל והגיטרה בהקלטה הראשונה של "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", בגרסה מוקדמת ושונה של "ערימת דשא", בהקלטות של שירים שהופיעו כעבור 4 שנים ב"שירי חג ומועד ... ונופל" כמו "ארול" ו"תקוה (תתארו לכם)". דורי בן זאב מאלתר ומפלרטט עם הקהל, מראיין את מאיר אריאל ב"צרפתית" (ג'יבריש במבטא צרפתי) ועוד. שעה של געגוע ושל תענוג. געגוע לגאון, למשורר הייחודי כל כך, מאיר אריאל. 

* למה יום הכיפורים נקרא יום הכיפורים? כי הוא נופל בדיוק בתאריך שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים.

* בצרור הקודם יצאתי נגד הסדר הטיעון עם סא"ל אייזנר, שמשמעותו האמתית היא הדחתו מצה"ל, מאחר וזוהי הפניית עורף לקצין קרבי, גם אם שגה לחלקיק שניה בעיצומה של פעילות מבצעית קשה. מסתבר שאיני היחיד. גם זהבה גלאון תקפה את עסקת הטיעון. לטענתה, יש בה "לגיטימציה" למעשיו. כנראה שרק הוצאה להורג של הקצין בכיכר העיר תספק את תאוותה.

* כתבה חשובה מאוד של שוקי שדה ב"דה-מרקר", חושפת את תעשיית פולחן האישיות חסרת התקדים לשמעון ("איני עוסק בזה") פרס, על חשבון משלם המסים הישראלי לצד  תרומות רבות של אוליגרכים וטייקונים מקורבים ומחוברים, בארץ ובעולם. בכתבה לא נמסרה תגובתו של שמעון ("איני עוסק בזה") פרס. וזה מובן, שהרי הוא אינו עוסק בזה. אילו הגיב, הייתה תגובתו, מן הסתם: "איני עוסק בזה".  

* "חדשות בן עזר"