האינסטינקט של אמן, הוא רצון להתבטא, להפיץ את מעשה האמנות שלו, להשפיע באמצעותו, להגיע עמו לכל אדם שרק מוכן להיפתח אליו ולקיים אתו דיאלוג. האמנות, גם האמנות הפוליטית, היא מעל הפוליטיקה, אין לה גבולות, היא חוצה עמים וחברות, ובוודאי שהיא חוצה מחנות וסיעות בתוך אותה חברה. האמנות היא אמצעי לדיאלוג ולגשר בין שונים, בין יריבים ואפילו בין אויבים. אמנים נוהגים להופיע בהתנדבות בבתי כלא, שכן הם רואים גם בעבריינים ובפושעים בני אדם, הראויים בתור שכאלה להיחשף לתרבות ולאמנות. זוהי גישה הומניסטית, שעליה מבוססות תרבות ואמנות.
האינסטינקט של כל אמן אמתי, הוא להופיע בפני כל קהל. מובן מאליו, שכל אמן, תהיינה עמדותיו הפוליטיות אשר תהיינה, ירצה להופיע ביהודה ושומרון, כמו בכל מקום. איך זה קורה, שאמנים פועלים נגד טבעם האמנותי, נגד יצר האמנות הפועם בהם? איך זה אמנים מוכנים להפוך כלי שרת מגויס לפוליטיקה קיצונית, עד כדי כך שיהיו שותפים למעשה אנטי תרבותי של חרם על קהל גדול, המונה מאות אלפי ישראלים?
התופעה הזו היא תוצאה של הסתה שיטתית לאורך עשרות שנים נגד "המתנחלים" – לא רק דה-לגיטימציה למפעלם, אלא גם דה-הומניזציה שלהם עצמם. כאשר לאורך עשרות שנים המתנחלים מוצגים כמפלצות, אמנים המושפעים מן האווירה הזאת מאבדים את האינסטינקט האמנותי הבסיסי ביחס אליהם כבני אדם.
אין לי ספק, שגם בין שוללי ההתיישבות ביהודה ושומרון, רק השוליים שבשוליים תומכים בהחרמות. חרם הוא צעד קיצוני מאוד, מעשה אלים ביותר, כפי שכל איש חינוך ופסיכולוג ייטיב להסביר. איך זה שבתוך ציבור מובחן – ציבור האמנים, אחוז גבוה כל כך אוחז בדעת מיעוט קיצונית כל כך, המנוגדת כל כך לרוח התרבות והאמנות? ברור שתופעה כזו לא נוצרה כדרך הטבע, אלא בדרך כוחנית, בידי הגמוניה המדירה דעות מסוימות ובעלי אותן דעות ומאדירה דעות אחרות ובעלי אותן דעות. מציאות כזו מעודדת התקרנפות; אם אתה לא שם – באותו מחוז פוליטי, אתה לא קיים. זו מציאות חולה ואנטי תרבותית.
האמנים המחרימים, הם קורבנות השנאה התהומית אותם הם עצמם הפיצו במשך שנים; שנאה שסימאה את עיניהם, אטמה את אוזניהם, סירסה את מהותם התרבותית וניוונה את יצרם האמנותי. תרבות ושנאה הם תרתי דסתרי. תרבות השנאה היא אנטי תרבות. אמני השנאה איבדו את רוח האמנות והתרבות.
אהוד בנאי מעולם לא היה שותף לתרבות החרם והשנאה. נהפוך הוא, הוא יצא נגדה, גינה אותה והמשיך להופיע בפני כל קהל, ולמצות עמו את ניצוץ האהבה הקיים בין יריבים, לבטח בין אחים יריבים, כפי שבא לידי ביטוי בשירו "ניצוץ האהבה".
והנה, מסתבר שיכולת העמידה של אהוד בנאי, מול הלחץ האלים והמאסיבי של המקארתיזם הישראלי, נסדקה. בנאי ביטל השבוע מופע בסוסיא שבדרום הר חברון, לנוכח הלחץ האלים שהופעל עליו. בהודעה שפרסם שב והבהיר את התנגדותו לחרמות, ותירץ את כניעתו ברצון "להרגיע את הרוחות בעקבות הסערה שהתפתחה בעקבות פרסום הידיעה". אולם הסערה לא נוצרה מעצמה, אלא היא יציר הלחץ האלים שהופעל על בנאי על מנת שיעשה את אשר עשה. כניעתו של בנאי מחפירה; כניעה למקארתיזם ולאלימות.
"תאמין שאם קלקלת / אתה יכול גם לתקן", כתב אהוד בנאי בשירו "אל תפחד". ויש לקוות שאהוד בנאי יתקן את אשר קלקל. יש לקוות, ש"יש כאן נתק זמני וזה יעבור", כפי שכתב בשירו "ענה לי". אני פונה לאהוד בנאי במילותיו הוא: "האם אתה עדיין אתי? ענה לי!"
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
