הבלוג של אורי הייטנר

* אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, להתערבות המיותרת והבוטה של בית המשפט העליון בסוגיות אידיאולוגיות, פוליטיות, ביטחוניות ותקציביות, שההכרעה בהן נתונה לנבחרי הציבור – הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אגב, התערבות אינה רק פסילת חוק או החלטת ממשלה בסוגיות כאלו, אלא עצם הנכונות לדון בהן, במקום לדחות את העתירות על הסף בשל חוסר סמכות.

אולם החלטת בג"ץ לפסול את התיקון ל"חוק המסתננים" היא מידתית. מדיניות ההגירה של המדינה היא בסמכות הכנסת והממשלה. ואכן, בית המשפט לא התערב במדיניות זו כמלוא הנימה. בית המשפט התערב בשאלת החוקתיות של צעד עונשין ספציפי, שנועד לאכוף את המדיניות – מעצר ללא משפט של שלוש שנים ומעלה על משפחות שלמות. תפקידו של בית המשפט להגן על בני אדם מפני פעולות קיצוניות של השלטון. כפי שבית המשפט היה פוסל בצדק עונש מלקות, אילו הכנסת הייתה מאשרת אותו בנוגע לעבירה מסוימת, ולא היה בכך התערבות בעצם הגדרת העבירה, כך גם במקרה הזה – בית המשפט הורה למדינה למצוא דרך חוקתית לממש את מדיניות ההגירה שלה.

אני תומך במעצרים מנהליים בפיקוח שיפוטי, אולם רק לצורך מניעת טרור, וזה לא המקרה.

* שופטי בג"ץ שישבו על מדוכת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, נדרשו לתמרן בין הצורך במאבק חסר פשרות בשחיתות הציבורית לבין העיקרון של חזקת החפות, של מי שלא הורשע בדין. הפתרון שמצאו הוא יצור כלאיים. מצד אחד עלי ראשי הערים לפרוש לאלתר מראשות העיר ומצד שני הם מורשים להתמודד. זו החלטה תמוהה. אם נאסר עליהם להיות ראשי עיר, למה מותר להם להתמודד? הרי אם יבחרו, יהיו ראשי עיר. אם מותר להם להתמודד, מדוע עליהם להתפטר? זאת החלטה בלתי הגיונית.

* הסכם ז'נבה לפירוז סוריה מנשק בלתי קונבנציונלי הוא הסכם טוב בכלל, והוא טוב לישראל בפרט, למעט בעיה אחת – אני משוכנע שאסד יעשה הכל כדי להקשות, להערים ולהונות. וכאן השאלה היא עד כמה פוטין ואובמה יהיו נחושים לכפות אותו. לפוטין יש מנופי לחץ אדירים על אסד, כי בלעדי רוסיה ספק אם אסד יכול לשרוד בשלטון. המנוף של אובמה הוא איום המתקפה הצבאית. טוב היה עושה אובמה, אם היה מנצל את המומנטום להחלטה בבתי הקונגרס על תקיפה מותנית, שתהווה נבוט מעל ראשו של אסד.

* בתגובה לביקורת על התנהלותו במשבר הסורי, אמר אובמה שיש לבחון אותו במבחן התוצאה. הוא צודק, אבל התוצאה אינה ההסכם, אלא ביצועו. ולכן, מוקדם מאוד לדבר על מבחן התוצאה.

* בממשלת סוריה מכהן בימים אלה, ימי מלחמת האזרחים העקובה מדם, שר שתפקידו "השר לפיוס לאומי". מה שמזכיר לי את תהליך ה"שלום" עם סוריה של אסד האב והבן.

* נשיא איראן נמצא אי שם באמצע שרשרת ההיררכיה של המשטר האיראני, שבראשו עומדת מועצת האייתולות, בראשות חמינאי. תפקידו של הנשיא הוא לבצע את מדיניותו של חמינאי. השפעתו על המדיניות שולית. כשמדובר בפרויקט העל של האסטרטגיה הלאומית האיראנית – הפיכתה למעצמה הגרעינית האזורית, השפעתו אפסית. יתר על כן, חשוב לדעת שהנשיא אינו נבחר בבחירות דמוקרטיות, אלא הציבור מקבל אפשרות לבחור אחד מתוך מספר מועמדים שאושרו בידי חמינאי. מתוך מאות מועמדים, רבים מהם מתוך הממסד, חמינאי אישר קומץ מועמדים, שהוא בוטח לחלוטין בנאמנותם וצייתנותם המוחלט לו ולדרכו, ובהם רוחאני. מצג השווא של התמתנות איראן, נועד למרוח זמן ולהערים על המערב, בדרך למימוש אסטרטגיית העל.

* במצרים מתבססת דיקטטורה חדשה, תוצאת ההפיכה הצבאית בראשות א-סיסי. אילו האלטרנטיבה הייתה דמוקרטיה, היו אלו חדשות רעות. אולם אלו חדשות טובות, כיוון שהדיקטטורה הצבאית, בדומה לדיקטטורה של מובארק, עדיפה על דיקטטורה של האסלאם הקנאי, המהווה סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום האזור ולישראל. עצם העובדה שההפיכה נתקה את ציר הרשע האסלאמיסטי הסוני: ארדואן – מורסי – חמאס, היא כבר סיבה טובה לשביעות רצון.

* אהוד בן עזר כותב שפירוז במזה"ת הוא רעיון רע. יש היגיון בדבריו, לנוכח הניסיון המר של התבססות ארגוני טרור באזורי אנרכיה, כפי שנוכחנו בלבנון, בסיני, בעיראק וכעת בסוריה. אף על פי כן אני חולק על המסקנה. הגישה הזאת מבוססת על כך שזה 40 שנה, מאז פלישתן של מצרים וסוריה לישראל במלחמת יום הכיפורים, לא התקיימה מלחמה כוללת בין צה"ל לצבאות ערביים. מלחמה כזאת גם אינה נראית באופק. אולם לא לעולם חוסן ותהיה זו טעות לבנות את האסטרטגיה הישראלית על הנחת עבודה כזו. אילו הצבא המצרי במלוא עוצמתו היה יושב על גבול ישראל, היה זה איום ממשי, והוא עלול היה להתממש בסיטואציה פוליטית זו או אחרת. פירוז סיני הוא נכס ביטחוני חשוב ביותר. וכאשר הצבא המצרי מעוניין להילחם בטרור בסיני, ישראל בלאו הכי מאפשרת לו להכניס כוחות רבים בהרבה מן המותר לו על פי ההסכם, כפי שקורה בימים אלה.

* "תמו מאה שנות טרור" הצהיר בחגיגיות ובפסקנות שמעון פרס בשובו מטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן.

11 שנים קודם לכן, עורר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן סערה ציבורית, כשאמר בראיון עיתונאי: "צפויות לנו עוד מאה שנות טרור".

עשרים שנה אחרי הצהרתו של פרס ו-31 שנה אחרי הצהרתו של רפי איתן – מי מן השניים היה ריאלי? ומי הפנטזיונר?

אני בטוח שאיתן היה מאושר להיווכח בטעותו. אבל בניגוד לפרס, הוא לא דיבר מהרהורי לבו, אלא הישיר מבט אל המציאות ואמר אמת.

* כרמי גילון מזהיר, שהתקדמות מדינית תוליד את יגאל עמיר הבא, חלילה. מי שטוענים שהסכם אוסלו נכשל בגלל יגאל עמיר - טענה חסרת שחר, כיוון שאוסלו נכשל למרות יגאל עמיר - ומטפחים את מיתוס יגאל עמיר, ובלבד שלא יודו בטעות, הם המצמיחים, חלילה, את יגאל עמיר הבא.

* תהליך "חזרה בתשובה" עשוי להיות תהליך שינוי עמוק ומרתק שעובר על אדם, בפן האינטלקטואלי, הרגשי, התודעתי, המשפחתי, הקהילתי. יש אמנים שחזרו בתשובה, והיטיבו לבטא את התהליכים הללו ביצירה נפלאה ומרגשת, שגם מי שנמצא במקום אחר לגמרי יכול להתחבר אליה ולהזדהות עמה. כך אני חש כשאני מאזין ליצירתו המופלאה של שולי רנד, וכך גם ביצירותיהם של אביתר, מאיר ואהוד בנאי. בציפיה רבה רכשתי את האלבום החדש של אריאל זילבר, "העטלף והתרנגול", משוכנע שאהנה מחוויה דומה, ואכזבתי הייתה מרה. הוא נותר מוסיקאי מחונן כשהיה, אולם הטקסטים רדודים, סיסמאתיים, קלישאתיים, מטיפניים וחסרי השראה. הטפות נוסח אורי זוהר עם לחן. איפה הוא ואיפה שולי רנד? איפה הוא ואיפה אביתר בנאי?

* יש משהו מוזר באיחולי "צום קל". אם צום, אז למה קל? אם קל, אז למה צום? הרי המצווה היא "ועיניתם את נפשותיכם".

אבל האמת היא שהאיחולים הללו מתקיימים בי מידי שנה. אני צם מילדות, מכיתה ג'. וכל הצומות היו לי קלים. מעולם לא חשתי חולשה, מעולם לא חשתי ברע, אפילו לא הרגשתי רעב או צמא. אף פעם לא ספרתי את הדקות והשניות וקיוויתי ש...נו כבר, שתגמר כבר תפילת "נעילה", שנשמע כבר את קול השופר, הבטן מקרקרת.

אז, האם הצום שלי משמעותי? יש בו טעם?

איני מענה את נפשי במובן של "עינוי", אלא במובן של "תענית" (כן, אני יודע שזה בא מאותו שורש). איני סובל, להיפך אני נהנה ושמח. אני שמח, יום בשנה, להתנתק מענייני הגוף והחומר, ולהמירם בהתעלות הנפש, ברוממות הרוח, בזיכוך הנשמה, בהתייחדות עם חשבון הנפש האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי, ובחיבור עם יהודים בכל העולם ובכל הדורות העושים ועשו כמוני באותה עת.

יום הכיפורים, צום הכיפורים, הוא בעבורי יום של שמחה. ואני כה מזדהה עם המשנה על פיה "לא היו ימים טובים לישראל כטו באב ויום הכיפורים".

* לשיאה של ההתעלות ורוממות הרוח, אני מגיע בערב "כל נדרינו", אותו יזמתי ואני מוביל בקיבוצי אורטל זו השנה העשירית. זו התכנסות מרגשת מאוד, המשלבת תפילה, שירה, קריאה, שיחה והאזנה (כן, אנו מפעילים חשמל, מאזינים למוסיקה, ושום דבר אינו פותח שערי שמים כקולו של חנוך אלבלק ב"ונתנה תוקף" ושל שולי נתן ב"אנא אלי").

יש באורטל גם תפילה ביום הכיפורים, לשמחתי. לצערי, זו תפילה אורתודוכסית, עם הפרדה מגדרית מדירת נשים. אני מקווה ומייחל לתיקון של הקלקול הזה.

יש באורטל חברים המשתתפים רק ב"כל נדרינו". יש המשתתפים רק בתפילה. יש המשתתפים בשניהם, כמוני. יש שאינם משתתפים לא בזה ולא בזה. וכולם משתתפים בסעודה המפסקת, גם הצמים וגם אלה שאינם צמים, אך זו סעודת החג שלהם. כולם עולים, רובם בבגדי לבן, לסעודה המשותפת בחדר האוכל הקיבוצי.

התרבות האורטלית היא תרבות יהודית – קבלת שבת מידי שבוע, טקסים ותכנים יהודיים בכל החגים ללא יוצא מן הכלל ובאירועי מעגל החגים. שנת בר מצווה משותפת עמוקה ורבת תכנים. אולם ביטוי השיא של יהדותנו הוא "כל נדרינו".

מחזור "כל נדרינו" כולל שלד קבוע, עליו אנו שומרים בכל השנים, וקטעים מתחלפים, המשתנים משנה לשנה. ראו בצרופת הוורד את מחזור תשע"ד.

* לקראת חג הסוכות, יהודי בונה סוכה לו ולמשפחתו, על מנת שתהיה בֵּית ארעי, וכדי לקיים את מסורת החג. אם מישהו טוען, מטעם זה אחר, שהסוכה הזאת "פסולה", אינה כשרה - הפוסל במומו פוסל.

* איפה זה באר שבע?
חמש דקות ממוזיאון חיל האוויר בחצרים.

* מידי שנה, זו השנה ה-17, מתקיים כנס "הקהֵל";  חגיגה של זהות יהודית ותרבות ישראלית, בהובלת עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. האירוע יתקיים ביום א' 22.9 בסמינר אפעל, החל ב-16:00 ואל תוך הלילה. כבכל שנה, צפויים להשתתף באירוע אלפי אנשים, רובם צעירים, חילונים ודתיים. לאורך הערב יתקיימו ברחבי הסמינר עשרות אירועים – הרצאות, שיעורים, מופעים, פאנלים והפעלות. אחת הפעילויות היא של "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללת תל-חי, שאותו אני מנהל. "גם לתפילות תפרחת ושלכת": שלונסקי משוחח עם התרבות היהודית. המופע משלב לימוד עם שירה; אני מנחה ומרצה, עופר גביש עורך מוסיקלי ומנגן ואסתי כץ זמרת. המופע מבוסס על מחקר אקדמי שלי בנושא.

* "חדשות בן עזר"