הבלוג של אורי הייטנר

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נלבישך שַׂלְמַת בטון ומלט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" ("בהרים כבר השמש מלהטת / ובעמק עוד נוצץ הטל / אנו אוהבים אותך מולדת / בשמחה, בשיר ובעמל" וגו') נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

אברהם שלונסקי השווה בשיריו את בניין הארץ לעבודת ה' בת ימינו. "מי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא ייצק השמן לאורה. // הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך / על גגות על כבישים על חולות בארצי / הן ידך ריבוני זו שפכה". כמו הכוהנים שהדליקו את המנורה בבית המקדש, כמו הלוויים ששרו את מזמורי תהילים בבית המקדש, כך אנו, החלוצים, בונים בתים וסוללים כבישים על חולות הארץ, ובכך אנו מבצעים את מלאכת הקודש של ימינו. ולכן, "אנחנו ראויים לשבת ראשונה / במשתה שבתך הגדולה", כלומר במשתה הגאולה השלמה, שאותה אנו מביאים, במעשה החלוצי של בניין הארץ. בפואמה שלו "עמל" הוא משווה את העשיה הזאת לפולחן הקדושה: "עוטפה ארצי אור כטלית / בתים ניצבו כטוטפות / וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים".

****

 "נלבישך שלמת בטון ומלט" – הזמר הזה התרונן בלבי כשראיתי את הכלים עולים על הקרקע ומתחילים בבניה החדשה באורטל. המפעל הקהילתי הגדול שנטלנו על עצמנו – תכנית הצמיחה הדמוגרפית, קורם עור וגידים. המשפחות הראשונות כבר כאן, והשנה החדשה נפתחה בתחילת בניית בתי הקבע שלהם.

יש מעט מאוד יישובים המשקיעים מהונם עבור בניה למתיישבים חדשים. אנחנו החלטנו, פה אחד, להשקיע מיליונים בבניה חדשה לצמיחה דמוגרפית. בכך, אנו ממשיכיה של העשיה הציונית, עליה כתבו אלתרמן ושלונסקי.

****

בחג הסוכות אנו יוצאים מבתינו לסוכה - בית ארעי. היציאה לסוכה גורמת לנו לזכור את מי שלא זכו לבית קבע ולחיי רווחה נורמליים, להזדהות עמם, בתקווה שהשבוע הזה ילווה אותנו לאורך השנה וידחוף אותנו למחשבה ולפעולה למען צדק חברתי.

היציאה לסוכה נועדה גם לגרום לנו, מתוך החוסר, להעריך את היש. מתוך הארעי, להעריך את הקבוע. מתוך הסוכה להעריך את הבית. ההערכה לבית היא גם התובנה שאין להתייחס אליו כאל מובן מאליו.

קראנו בשבועות האחרונים את הכתבות על מלחמת יום הכיפורים. שר הביטחון דיבר על חורבן בית שלישי, והתחושה החזקה הייתה של מאבק על קיומו. בדיעבד, אנו יודעים שהייתה הפרזה בתחושה הזאת. אולם הייתה זו תחושה אותנטית. עובדה היא, שמראשית הציונות ומהקמת המדינה ועד עתה אנו נאלצים להיאבק על עצם קיומה של המדינה (וכל מי שמתאר את המלחמה כסכסוך גבול זה או אחר, טועה ומטעה).

גם ביתנו הגולני עמד לאורך כל שנות ה-90 תחת איום של חורבן, כאשר ממשלות ישראל ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת היישובים.

ביתנו הקיבוצי עבר בשנים האחרונות טלטלה עזה, משבר חברתי קשה, שלא היה כדוגמתו מהקמת אורטל, והדיבור בתוכנו היה במונחים של "הבית בוער", "הקרקע נשמטת" וכד'.

ודווקא כיוון שהבית אינו מובן מאליו, המחויבות שלנו לקיומו ובניינו גדולה שבעתיים. הבית הלאומי נמצא במאבק קיומי, אך הוא התפתח ושגשג וממשיך להתפתח ולשגשג. איפה אנחנו ואיפה אויבינו? ומיד לאחר שניצחנו במאבק על הגולן, יצאנו לתנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים, של הרחבת היישובים, תוספת נחלות וחיזוק הקהילה בכל תחומי חייה.

המזור המרכזי למשבר של אורטל הוא הצמיחה הדמוגרפית. אילו קלטנו כל השנים, אני מאמין שכלל לא היינו נקלעים למשבר. אבל אני שמח שהבנו את חשיבות הקליטה, הפשלנו שרוולים ואנו מבצעים את החלטותינו בנדון.

הבניה החדשה היא הביטוי הפיסי למהלך הקהילתי החברתי החשוב כל כך.

****

סוכות הוא חג השמחה, החג שבו נאמר "ושמחת בחגך" ונאמר בו "והיית אך שמח", וכן "ושמחתם בפני ה' אלוהיכם שבעת ימים". ואין שמחה כהתחדשות, כחיים חדשים, כיצירה חדשה.

"לחיים חדשים" נקרא הסרט לכבודו נכתב "שיר בוקר". ואני חש שגם אנו מחדשים את חיינו הקיבוציים בתנופת הצמיחה הדמוגרפית.

"נלבישך שלמת בטון ומלט, ונפרוש לך מרבדי גנים. על אדמת שדותיך הנגאלת, הדגן ירנין פעמונים".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל