הבלוג של אורי הייטנר

* מוסי רז הצליח להפתיע אותי. לפוסט בדף הפייסבוק שלו, בו גינה בשצף קצף את החלטתו של נתניהו לאכלס את בית המכפלה בחברון, השתרבב, אולי בטעות, המשפט הבא: "כל הרג ראוי להתנגדות, גם הרג של חייל חמוש בשטח כבוש". ואו!!! מוסי?! ראוי להתנגדות?! ואללה?! (הבּוֹסִים באיחוד האירופי יודעים?).

* מחבל יורה על קבוצה של אנשים. רובם מצליחים לברוח. אחד האנשים הוא נכה שאינו מצליח לברוח. הוא מועד. המחבל מכוון אליו את נשקו, יורה בראשו ופוגע בו. האם אפשר לומר במקרה כזה שהמוות הוא "על קו התפר בין הלאומני לרפואי"?

ב"הארץ", כנראה שכן. מיד בהיוודע דבר רצח החייל תומר חזן ז"ל, הכותרת ב"הארץ" (בגרסת האינטרנט, לפחות) הייתה ש"הרצח הוא על קו התפר בין הלאומני לפלילי".

אלה דברי הבל ורעות רוח. אין ספק שהרצח הוא לאומני נטו. רצח מתוכנן של יהודי, בשל היותו יהודי, של ישראלי בשל היותו ישראלי, של חייל בשל היותו חייל, וככלי לשחרור מחבלים, במסגרת ניצול הצלחה של עסקת שליט. יכול להיות שהיה מרכיב פלילי בפיתוי ובמציאת הטרף. אז מה? אין בכך כדי להעלות או להוריד כהוא זה מהמשמעות האמתית של הרצח.

"הארץ" מתעקש לטשטש בכל דרך את תמונת המציאות בה אנו חיים, מטעמים פוליטיים.

* לאחר רצח תומר חזן דווח שרק בשנה האחרונה סוכלו 30 התארגנויות לחטיפת חיילים. איך הם סוכלו? איך הושג ההישג הזה?

כאשר תקראו את גדעון לוי מגנה את "החיילים השולפים פלשתינאים ממיטותיהם", או את מודעות "גוש שלום" המגנות את הממשלה ש"לכאורה מנהלת מו"מ ובחסות המו"מ מבצעת מעצרים" וכו' וכו' וכו' – שם נמצאת התשובה.

* מי שמעסיק שב"חים אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

* איפה כל המתחסדים הצבועים שתקפו את השימוש באקדח "טייזר" נגד החוליגן בועז אלברט מיצהר, המפר שוב ושוב את צו ההרחקה נגדו? הנה, אתמול המשטרה המסורסת, נתקלה בביתו באספסוף של עשרות פראי אדם, שהשליכו לעברה חפצים וביצים והפעילו אלימות קשה, בבואה להשליט את החוק והסדר. והוא עצמו קשר את עצמו לאיזה מתקן על מנת להפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם.

הכנופיה הפנאטית הזאת, הנלחמת בצה"ל, היא גיס חמישי.

* בסוכות נערך כנס "הקהֵל", כנס השיא השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים. למעלה מאלפיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, נשים וגברים ובעיקר – הרבה מאוד צעירים, בשנות העשרים לחייהם ואף בני נוער, גדשו את סמינר אפעל.

האירוע הורכב מארבעה מקבצים, שבכל אחד מהם נערכו במקביל 13 אירועים ברחבי סמינר אפעל: הרצאות, פאנלים, בתי מדרש, מופעים, סדנאות ועוד. הבחירה בכל מקבץ הייתה כמעט בלתי אפשרית.

באחד המקבצים לא הייתה לי בעיה, כי לא הייתה לי בחירה – זה היה מופע בהנחייתי: "גם לתפילות תפרחת ושלכת" – שירתו היהודית של אברהם שלונסקי. מופע של מרכז "יובלים" (שאותו אני מנהל); אני לימדתי, עופר גביש ניגן והוביל את המוסיקה והזמרת אסתי כץ שרה. לא אעיד על עיסתי (אומר רק שאני נהניתי מאוד).

בשאר המקבצים בחרתי באירועים הבאים: * "נא להתנהג בהתאם" – יצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הריאליטי וה"בת מִצְווּשׁ". השתתפו העיתונאים אברי גלעד, יאיר שלג ואריאנה מלמד. הנחה מנכ"ל פנים ירון קנר. נושא חשוב מאוד, שראוי שהחברה הישראלית בכלל, וארגוני ההתחדשות היהודית בפרט, יקדמו אותו. * "באנו להיות מושפעים" – מאה שנים למסע המושבות של הרב קוק. בהנחיית הרב יוחנן פריד, ובהשתתפות ד"ר תומר פרסיקו, ח"כ ד"ר רות קלדרון וד"ר יוסי אבנרי. * "סוד קסמו של ספר האגדה", עם פרופ' אביגדור שנאן וד"ר מיכה גודמן.          

מופע הסיום של הכנס היה "שיר חדש" – לימוד בית מדרשי של שירים ישראליים על פי מקורות התלמוד והאגדה. הנחה ג'קי לוי, בשיח עם ד"ר רוני שוויקה ובהשתתפות המוסיקאים דניאלה ספקטור ודוד לביא, ששרו משיריהם וגם משירי אחרים. השיא היה ביצוע נפלא בעיבוד נפלא של "הכניסיני תחת כנפך", מפי דוד לביא. אגב, לא חל כל דילול באחוז הכיפות במופע של דניאלה ספקטור. הֱבְלֵי "קול בערווה אישה" או להיפך, הם מחוץ לתחום בעולם ההתחדשות היהודית.

עיקר עבודת ההתחדשות היהודית אינה בפסטיבלים, אלא בעבודת השטח היומיומית לאורך השנה, אולם כנס כזה טוען את המצברים ונותן הרבה כוח להמשך העבודה.   

* הגשם בסוכות אולי לא ממש ידידותי לקישוטים של הסוכה, אבל אצלנו לא מתווכחים עם הגשם.

* לבנות סוכה תחת גג, זה כמו להתקלח תחת מטריה.

* רשות החברות הממשלתיות החליטה לקבוע תנאי סף להשתתפות במכרז על תפקיד מנכ"ל החברה למתנ"סים – ניסיון בניהול ארגון שתקציבו מעל 100,000 ₪. משמעות הדבר, היא שעל ניהול הארגון החברתי, הקהילתי, החינוכי החשוב בישראל, לא יוכל להתמודד איש חברה, קהילה וחינוך. משמעות הדבר, שאדם שהיה מנהל מתנ"ס ולאורך השנים התקדם בתפקידים בתוך החברה למתנ"סים, ומכיר את הוויית המתנ"ס, הוויית החברה למתנ"סים והרעיון הקהילתי לפניי ולפנים, לא יוכל לנהל את החברה. מן הראוי לאפשר מכרז פתוח ולסמוך על שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות, שייקחו בחשבון גם את הניסיון הניהולי ואת הניהול הכספי, אך לא פחות מכך את ההתאמה, הניסיון והמחויבות לתוכן התפקיד.

שני מנכ"לים מיתולוגיים היו לחברה למתנ"סים. חיים ציפורי הוא האיש שהקים את החברה, עיצב את דרכה, גיבש את חזונה וניהל אותה במשך 15 שנה, עד יומו האחרון. פרופ' דב גולדברגר שהוביל את החברה במשך 12 שנים, הביא לצמיחתה הגדולה, לפריסתה בכל רחבי הארץ ולהעמקת שורשיה בחברה הישראלית. שני אישים משכמם ומעלה. שניהם לא היו עוברים את תנאי הסף של המכרז לתפקיד המנכ"ל. 

* בעקבות המאבק נגד סגירת חנות "סטימצקי" שואלים אותי אנשים מדוע, לדעתי, הרשת צריכה להחזיק חנות מפסידה. הבעתי לא מכבר את עמדתי העקרונית, על פיה רשת ספרים גדולה, רווחית ומצליחה כ"סטימצקי", צריכה לראות לנגד עיניה מעבר לחור של הגרוש, וניתן לצפות ממנה גם לשיקול חברתי של מכירת ספרים בכל מקום בארץ. אך אני רוצה להציב סימן שאלה נוסף – האם החנות באמת מפסידה? אני בספק. אין זה מן הנמנע, שהשיקול של הרשת, הוא שמשתלם לה יותר לסגור את החנות, לא לשלם שכר דירה, לצמצם את קו הנסיעה של האספקה ולפטר שלוש עובדות, כיוון שמרבית הצרכנים ישארו נאמנים לרשת, וייסעו לקנות בקריית שמונה, ראש פינה וצמח.

עצומה של בעלי כרטיס זהב ב"סטימצקי", המודיעים שלא יקנו עוד ברשת אם החנות תיסגר, תשפיע מאוד על החלטת הרשת. הנהלת הרשת מודעת לכך שמתארגנת עצומה כזו.

ובכלל, בימים האחרונים מגיעים מהרשת מסרים חיוביים, ואני חש שקרובה החלטה לביטול סגירת החנות. בסופו של דבר, גם יחסי ציבור עולים כסף והרשת משלמת הרבה מאוד על יחסי הציבור שלה. הרעש התקשורתי סביב סגירת החנות פוגע ברשת, ולהערכתי הוא עושה את שלו.    

* כתבתי בפייסבוק בזכות הספריות הציבוריות. מיד קיבלתי תגובה ברוח של "מה פתאום ספריות ציבוריות... גוזלים כסף מהחנווני והעצמאי כדי לממן מערכת של פקידים שיקבעו לנו מה לקרוא ומה לא לקרוא... בלה בלה בלה... סטלין". או... הרי אי אפשר בלי סטלין. הרי זו תמצית הדמגוגיה ה"ליברטנית" של אבירי מסיבת התה הישראלית. כל מה שציבורי, כל מה שמריח מדינת רווחה, כל מה שמייצג ערכים של אכפתיות חברתית, של ערבות הדדית הוא מיד ... סטלין... צ'אושסקו... קובה... צפון קוריאה.

כמובן שזו דמגוגיה פלקטית ופשטנית להחריד, שמעידה בעיקר על המשתמשים בה – אנשים שאינם מסוגלים לחשיבה מורכבת ועולמם הצר אינו מכיל אלא שחור ולבן. וכך, כל מה שאינו מסיבת התה – מבחינתם הוא צפון קוריאה. או לפחות יש לו קווים מקבילים לצפון קוריאה.

אך מה נלין עליהם, כאשר שופט בישראל כתב את אחד המשפטים התמוהים והתימהוניים בתולדות המשפט הישראלי, לפיו יש קווים מקבילים בין "אם תרצו" לפשיזם, כי שניהם מעדיפים לאומיות על אוניברסליות? הרי זהו בדיוק אותו היגיון עקום.

* "חדשות בן עזר"