הבלוג של אורי הייטנר

באב אל ואד / שלמה גרוניך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 30.9.13

פינתי היום מוקדשת ליום הולדתו התשעים של חיים גורי, המשורר הנערץ עליי. חיים גורי, חתן פרס ישראל וכל פרס אפשרי אחר, הוא גדול המשוררים החיים עמנו היום. לשמחתי, זכיתי להכיר אותו באופן אישי, אנו בקשר זה עשרים שנה, מאז התייצב למאבק נגד הנסיגה מהגולן. הוא גייס חבורה של כמה מראשי הפלמ"ח, מהקרובים ביותר ליצחק רבין, שנאבקה לצדנו – האלופים יצחק חופי, צביקה זמיר ועמוס חורב. כינינו אותם "הפלמ"חניקים" ו"הזקנים". כן, כבר לפני עשרים שנה הם היו "הזקנים". חלפו עשרים שנה, וכל ה"זקנים" עדין אתנו, במלוא אונם. לפני שבועות אחדים, התראיין חיים גורי למאיר שלו ב"ידיעות אחרונות". הוא אמר בראיון: "לא סיפרו לנו שאריכות ימים עוברת דרך הזקנה". אבל האמת היא שהזקנה עשתה רק טוב ליצירתו של חיים גורי. שירתו המאוחרת היא הטובה שביצירתו. ספרו "עיבל", שיצא באמצע העשור התשיעי של חייו, הוא יצירת מופת; הטוב שבספריו, ולמרבה השמחה גם המצליח שבהם.

חיים גורי הוא אדם שכולו שירה. כל שיחת חולין אתו היא שירה, והיא שיחה על השירה. השירה היא ציר חייו של גורי, ובעיניו – היא הציר סביבו סב העולם. היא אינה הַחֶמְאָה – היא הלחם. גורי מרבה לספר על קצין המודיעין המצרי שאמר לו אחרי ביקור סאדאת, שאילו רק קראנו את השירה המצרית אחרי מלחמת ששת הימים, לא היינו מופתעים במלחמת יום הכיפורים. אין מודיעין כמו השירה, מאמין גורי – לא רק מודיעין על האויב, אלא גם על עצמנו. השירה היא המראָה של החיים.

גורי חי את שירתו ואת השירה העברית כולה. הוא יודע על פה כמעט את כל השירה העברית, וכל שיחה עמו מטובלת בציטוט שירים שלמים של אלתרמן – המשורר הנערץ עליו, ביאליק, אצ"ג, רחל, יהודה עמיחי ואחרים.

שתי חוויות גדולות עיצבו את חייו ויצירתו של חיים גורי – הפלמ"ח ומלחמת העצמאות ושליחותו אל ניצולי השואה באירופה, מיד אחרי המלחמה.

גורי הושפע בנעוריו, במידה מסוימת, מן הרעיון הכנעני, והמשורר יונתן רטוש, המנהיג והאידיאולוג של הכנענים, חיזר אחריו נמרצות. המפגש הטעון עם הניצולים שינה את חייו, וכמובן מחק עד היסוד כל זכר לכנעניות. המפגש הזה הבהיר והמחיש לו את שייכותו המוחלטת לעם היהודי, לכל היהודים באשר הם. המפגש הזה ליווה את גורי כל חייו. הוא הוליד את טרילוגיית הסרטים התיעודיים על השואה – "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". כעיתונאי, ליווה גורי את  משפט אייכמן. את התיעוד היומיומי של המשפט בעיתונו "למרחב", הוא כינס  בספרו "מול תא הזכוכית".

וכך גם חוויית המלחמה. אמנם גורי מסתייג מתיוגו הנצחי כַּמשורר עם כובע הפלדה או כובע הגרב, שהרי מאז הוא כתב שירת אהבה ובעצם על כל נושא שבעולם. אך אי אפשר להתעלם מכך שחוויית הלוחם היא החוויה המרכזית העולה מכתיבתו כל ימיו, כולל שירתו מן השנים האחרונות.

בפרוץ מלחמת העצמאות, גורי היה בשליחות ביטחונית בצ'כוסלובקיה. שם הוא שמע על מות רעיו, לוחמי שיירת הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון, ושם הוא כתב לזכרם את שירו האלמותי "הנה מוטלות גופותינו". בחזרו לארץ, הצטרף לחטיבת הנגב, בה לחם כסמ"פ, סגנו של אברהם אדן, "ברן". הוא המשיך בתפקידו כמפקד קרבי במילואים עד אחרי מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים השתתף כקצין חינוך קרבי, בגיל 50. לחוויות הללו הוא נתן ביטוי רב עוצמה בשירתו.

שירתו של גורי מורכבת ואינה קלה להלחנה, ולא רבים משיריו הולחנו. גורי כתב גם מעט פזמונים – שירי זמר. איני אוהב את ההפרדה הזאת בין שירה לשירי זמר, אולם מבחינתו של גורי, אלה שני עולמות שונים לגמרי. הוא לא ייחס חשיבות רבה לשירי הזמר שלו, וסרב לצרפם לספריו. רק בכרך ג' של כל שיריו, שיצא אשתקד, הוא התרצה והכניס גם אותם.

שני שירי הזמר החשובים והמפורסמים שלו, שני שירים קאנוניים, נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, הם שירי תש"ח "הרעות" ו"באב אל ואד". את "באב אל ואד" הוא כתב לזכר הלוחמים שנפלו בשער הגיא, בשיירות האספקה שעלו לפרוץ לירושלים הנצורה.

הדוברים בשיר הזה מתחלפים. לעתים הדובר הוא חברם של ההרוגים, המבקר בשער הגיא, בין שלדות הברזל, וזוכר את רעיו אחד אחד. "כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש / כאן היינו יחד משפחה אחת". לעתים דוברים החללים עצמם, המשביעים את האזרחים השלווים העוברים "בדרך שעברנו" לזכור אותם. הם היו מוכנים להקריב את חייהם על תקומת המדינה, אולם אין הם מוכנים לוותר על זכרם, ותובעים מאתנו לזכור אותם. "לנצח זכור נא את שמותינו". השיר מסתיים בצוואה: "זה אשר ילך בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו, אותנו באב אל ואד". בחלק מן הביצועים, כולל הביצוע שנשמע, מופיע השיבוש "לא ישכח אותנו" במקום "אל ישכח אותנו", כקביעת עובדה. אך הזיכרון אינו עובדה. בידינו הבחירה אם לזכור או לשכוח. גורי, בשמם של הנופלים, כותב לנו בלשון ציווי: אל תשכחו אותנו.  

ואכן, גורי מנכיח את רעיו בשיריו ומנציח אותם. אחד משיריו המקסימים והמרגשים, שחלקו אף הולחן בידי יאיר רוזנבלום, נקרא "כמה מילים בשבחם של חבריי". הוא מציין בתחילתו שחלק מן החברים "ממשיכים להשמין ולהקריח או להכסיף ולהזדקן עמי", אך עיקר השיר עוסק בחבריו שנפלו, "קלי רגלים וכבדי שיער, כמו בתמונות, כמו במכתבים". באחד הבתים, הוא כותב: "היו לי חברים אילמים / שלעתים קרובות לא ידעו לדבר / וביקשוני לדבר במקומם". וגם בספרו "עיבל" הוא מזכיר את שליחותו, להיות "פֶּה לאילמים האלה".

זו שליחותו ב"באב אל ואד", להיות פה לחבריו שנפלו במלחמת השחרור. הביצוע הקלאסי הוא של יפה ירקוני. היא הזמרת המזוהה ביותר עם השיר, וזה השיר המזוהה עמה יותר מכל שיריה. היו לשיר ביצועים נוספים, ובהם של שושנה דמארי, יהורם גאון, בועז שרעבי ולאחרונה הראל סקעת. בחרתי להשמיע את הביצוע היפה והמרגש ביותר – ביצועו של שלמה גרוניך מתוך האלבום "נטו" (1991).

פֹּה אֲנִי עוֹבֵר. נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן,
כְּבִישׁ אַסְפָלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים.
עֶרֶב אַט יוֹרֵד, רוּחַ יָם נוֹשֶׁבֶת
אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית-מַחְסִיר.

בָּאבּ אֶל וָואד,
לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.
שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.
בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ.
שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.

פֹּה רָתְחוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת,
פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.
פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,
מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִים.

בָּאבּ אֶל וָואד...

וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עוֹבֵר כָּאן חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.
כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ
כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.

בָּאבּ אֶל וָואד...

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,
אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.
זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ
אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.

בָּאבּ אֶל וָואד...

פה אני עובר. ניצב ליד האבן,
כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים.
ערב אט יורד, רוח ים נושבת
אור כוכב ראשון מעבר בית-מחסיר.

באב אל וואד,
לנצח זכור נא את שמותינו.
שיירות פרצו בדרך אל העיר.
בצידי הדרך מוטלים מתינו.
שלד הברזל שותק, כמו רעי.

פה רתחו בשמש זפת ועופרת,
פה עברו לילות באש וסכינים.
פה שוכנים ביחד עצב ותפארת,
משוריין חרוך ושם של אלמונים.

באב אל וואד...

ואני הולך, עובר כאן חרש חרש
ואני זוכר אותם אחד אחד.
כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש
כאן היינו יחד משפחה אחת.

באב אל וואד...

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.

באב אל וואד...