הבלוג של אורי הייטנר

* ראש הממשלה ערך ביקור תנחומים בבית משפ' יוסף, במות הרב עובדיה. בהזדמנות חגיגית זאת, בנו של המנוח התנפל על רוה"מ בדרישה לאפשר המשך השתמטותם של בחורי ישיבות מצה"ל.

מי שמכנים את הגיוס לצה"ל "גזירת הגיוס", מתייחסים למדינת ישראל כאל שלטון זר. על הניכור הזה מהמדינה אנו אומרים בהגדה של פסח: "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו... לו היה שם לא היה נגאל". ובעניין זה, איני מקבל ש"אין תופסים אדם בשעת צערו" וכד'.

* התייחסתי במידה רבה של ספקנות למימוש הסכם ז'נבה לפירוק הנשק הכימי בסוריה, אך העובדות בהחלט מעודדות. אף שנכון להמשיך ולהיות חשדניים וספקניים כלפי משטרים כשל אסד, יש לנו בהחלט מקום לשביעות רצון. איום ממשי ומוחשי בפעולה צבאית אמריקאית, הביאה את אסד להתקפל ולהשמיד את הנשק הכימי שלו, בבת עינו. וכך, ללא פעולה צבאית, הושגו תוצאות טובות יותר מתוצאותיה של ההתקפה שלא הייתה. אפשר לתמצת את ההישג במילה אחת – הרתעה.

* הלקחים לאיראן: א. רק איום צבאי ממשי ומוחשי, מלווה בהמשך ואף בהחרפת הסנקציות הכלכליות, עשוי לחולל שינוי. ב. אסור להתפשר על פחות מהמודל הסורי – פירוק היכולת של איראן ליצור נשק גרעיני.

* איראן ממשיכה בטקטיקת החוקר הטוב והחוקר הרע. רוחאני קיבל את המשימה להביא לביטול הסנקציות או לפחות למיתונן, באמצעות דיפלומטיית מתק השפתיים. במקביל, הגורמים השמרנים מחשקים אותו, כדי לאפשר לו להעביר למערב מסר, שכדי לחזק אותו מול השמרנים והקיצונים, ארה"ב והמערב חייבים ללכת לקראתו. יש לקוות, שארה"ב והמערב לא יפלו למלכודת הדבש הזאת.

* כמו בסוריה, כך גם במצרים, מלחמת האזרחים אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין דיקטטורה אסלאמיסטית לדיקטטורה צבאית. מבחינת האינטרס הישראלי, הדיקטטורה האסלאמיסטית גרועה יותר, אך אין כל סיבה לייפות את המציאות. א-סיסי מנהיג במצרים רודנות קשה, קשה אף יותר מהרודנות של מובארק; רודנות נוסח אסד וסדאם.

* ארבעים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, והעיסוק בה בשיח הציבורי והתקשורתי עצום ורב. השיח עוסק בפן הלאומי – המלחמה עצמה, הקרבות, ההפתעה, המחדל, הניצחון הצבאי, מלחמות הגנרלים, ההשפעה על החברה הישראלית במימד הצבאי, המדיני, הפוליטי, החברתי והתרבותי. פן נוסף הוא הפן האישי והמשפחתי – סיפוריהם של ההרוגים, הפצועים, השבויים, המשפחות השכולות, הלוחמים, גיבורי המלחמה, בעלי העיטורים, הלומי הקרב.

אולם למלחמה יש פן נוסף, שאין לו הד בשיח – הפן הקהילתי. יישובים קטנים רבים, קיבוצים ומושבים, ספגו במלחמה מכה קשה.

הקיבוץ שספג את המכה הקשה ביותר הוא בית השיטה, ששכל במלחמה 11 מבניו. אני נפעם מהמחשבה על כך ששנתיים וחצי אחרי המלחמה, ואחרי המכה הקשה, הקיבוץ לקח על עצמו את המשימה הגדולה של הקמת קיבוץ אורטל; משימה שעשרות חברים נרתמו אליה.

קיבוץ גבעת חיים איחוד שכל במלחמת יום הכיפורים שמונה מבניו. זאת, לאחר שבשנים שלפני המלחמה, נפלו ששה בנים במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. בין השמונה – שני אחים, שחזרו מטיול בחו"ל כששמעו על המלחמה ושניהם נהרגו בה. עוד שנים מן החללים, הם בנים למשפחות שכולות ששכלו בן במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה.

איך קהילה מתמודדת עם שבר כזה? ואיך היא מתמודדת עמו, שעה שכל הגברים הצעירים מגויסים עוד חודשים ארוכים, והעומס והנטל של קיום הקיבוץ ניצב על כתפי זקנים, נשים ונוער, שעברו שבר קשה כל כך? איך מטפלים במשפחות אבלות רבות כל כך? איך מקיימים חיי שגרה, חיי חברה, חיי תרבות? איך חוגגים את החגים?

ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון וסופר, הוא חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, אליו הגיע בעקבות אשתו, בת הקיבוץ, 15 שנים לאחר המלחמה. הוא כתב השנה את הספר "צרור חיים", המתאר את קיבוץ גבעת חיים איחוד מיום הכיפורים תשל"ד ועד יום הכיפורים תשל"ה; לאורך שנת המלחמה. הוא ראיין עשרות חברים ונבר בארכיון הקיבוץ, ולקראת יום הכיפורים הוא הוציא את הספר.

ביום ראשון, 6 באוקטובר, במלאת 40 שנה לפרוץ המלחמה, אירחנו את מוטי באורטל, להרצאה מרתקת ומרגשת על הספר. מוטי סיפר על התהליך של כתיבת הספר, סיפר כמה מן הסיפורים המופיעים בספר ותיאר את התגובה הקהילתית לספר, שפרץ סכר שתיקה בן 40 שנה.

* במאמרי "היכונו למתקפת יום הכיפורים 2013", אותו פרסמתי ב"ישראל היום" ובחב"ע, הבעתי חשש מפני מתקפת האשמת ישראל ב"מחדל מדיני" של החמצת הצעת השלום הקוסמי של סאדאת בידי "סרבנית השלום" גולדה, שיביא לשיא חדש את רצח האופי השיטתי הנעשה לה מזה עשרות שנים. לשמחתי, התבדיתי. אמנם היה ביטוי לקו הזה בסיקור המלחמה, אך הוא היה מינורי למדי, ומה שחשוב יותר – העיסוק בסוגיה המדינית היה הרבה פחות חד צדדי מכפי שחששתי. בשני עיתונים היו כתבות גדולות על גולדה במלחמה; היו אלו כתבות מאוזנות למדיי, שהביאו את טענת ה"סרבנות", אך גם עימתו אותה עם עובדות שסתרו אותה. באותן כתבות, שהציגו את התמונה המקיפה של גולדה, כראש הממשלה ובכל שנות פעילותה, דמותה המושמצת כל כך, זכתה במידה רבה לרהביליטציה. יתר על כן, בכתבות וראיונות שלא התמקדו בה, אך סיקרו את ניהול המלחמה, הכל שיבחו את גולדה כמי שגילתה מנהיגות עילאית, בקור רוח יוצא דופן, במשבר הקשה ביותר שידעה המדינה, בעוד חלק מן הסובבים אותה, ובראשם שר הביטחון, איבדו את העשתונות והציעו הצעות מסוכנות שנעו בין כניעה להרפתקנות. גולדה דחתה על הסף את שתי הדרכים הללו, בטחה בצה"ל, בלוחמים ובמפקדים, קיבלה את ההחלטות הנכונות וניווטה את ישראל לניצחון בשדה הקרב.

קשה בקומץ מאמרים וכתבות לשנות תדמית שנרקחה בשקדנות במשך 40 שנה ושהתקשורת טיפחה בתאווה ובאופן חד צדדי כל כך, אולם אני מקווה שזו מגמה ממשית של תיקון העוול ההיסטורי ועשיית צדק עם זכרה של גולדה.

אגב, מן הדברים שקראתי השנה, שיניתי את דעתי והשתכנעתי בצדקת החלטתה של גולדה, לא לפתוח במתקפת מנע, שבתנאים הנתונים, נזקה היה רב מתועלתה.

* אחד המדדים המשמעותיים לקדמה של מדינה, לרמתה המדעית ולאיכות החיים בה, הוא תוחלת החיים של אזרחיה. קשה להגזים בגודל ההישג עליו התבשרנו השבוע – בעשור האחרון עלתה תוחלת החיים של גברים בישראל ב-2.6 שנים ושל נשים ב-2.4 שנים. ומה הייתה כותרת הידיעה הזאת בנירגנון ynet? עליה במספר חולי הסרטן בישראל.

* מאמרי "נפלא לומר הנה ימים באים" שפורסם בגיליון הקודם, התפרסם לראשונה לפני כשנה וחצי בכתב העת "האומה", עם צאת כרך ג' של כל שירי חיים גורי. לכבוד יום הולדתו ה-90 של המשורר, פרסמתי שוב את המאמר, ב"חדשות בן עזר".

* "חדשות בן עזר"