הבלוג של אורי הייטנר

בשנת 2002 ערך המכון לחקר הקיבוץ סקר עמדות בקרב מדגם רחב מאוד של חברי קיבוצים מכל הזרמים – שיתופיים ומתחדשים. אחת השאלות שהוצגה לנשאלים, הייתה האם הם רוצים שהקיבוץ שלהם יהיה בסופו של דבר יישוב קהילתי. 47% מן המשיבים (אין בממצאי הסקר חלוקה בין שיתופיים ומתחדשים) השיבו בחיוב. שנה לאחר מכן, ב-2003, נוספה לסקר שאלה נוספת – האם הנשאלים רוצים שקיבוצם יהיה בסופו של מושב. 44% מן הנשאלים השיבו שהם רוצים שהקיבוץ שלהם יהיה יישוב קהילתי ו-19% השיבו שהם רוצים לראות את יישובם כמושב. משמעות התוצאה, היא ש-63% מהקיבוצניקים, כמעט 2/3, אינם רוצים להיות קיבוצניקים. והאמת היא (להערכתי, לא על בסיס תוצאות הסקר), שיותר משהם ביטאו רצון בקהילתיות של היישוב הקהילתי או באורח החיים המושבי, הם ביטאו רצון להפסיק להיות קיבוץ.

הפרטת הקיבוץ, שיוך נכסים... דומה היה שהכיוון הוא חד חד ערכי, ואנו צועדים בבטחה אל סופו של הקיבוץ. למה סוף הקיבוץ? כי חברי הקיבוץ אינם רוצים בקיבוץ. הם אינם רוצים לשנות את הקיבוץ, אלא רוצים להשתחרר מן המותג קיבוץ. הם רוצים להפסיק לחפש את הדרך להיות קיבוץ, גם לא קיבוץ אחר ושונה. נמאס להם. כיוון הווקטור הוא חד משמעי. הכמיהה של חברי הקיבוצים להיות משהו אחר הלכה וגדלה משנה לשנה. ההנחה הייתה שהסחף הזה הוא בלתי הפיך.

חלפה שנה. ב-2004 תוצאות הסקר הפתיעו. הם ביטאו שינוי קל במגמה. מספר התומכים ביישוב קהילתי ירד ל-41%. מספר המצדדים במושב ירד ל-15%. עדין רוב חברי הקיבוץ – 56%, רוצים בסופו של הקיבוץ. אולם לא זו בלבד שמגמת הגידול נבלמה – חל קיטון במספרם. האם זו תנודה רגעית על העקומה? האם זו סטיית תקן? או שמא זה שינוי מגמה?

חלפה עוד שנה. ב-2005 מספר התומכים ביישוב קהילתי ירד ל-35%. במספר התומכים במושב חל גידול קטן ל-16%. עדין רוב קטן מבין חברי הקיבוץ – 51% רצה במשהו אחר. אבל כִּיוּון הווקטור השתנה. פחות ופחות חברי קיבוצים רצו להפוך למשהו אחר. מספר המעוניינים בקיבוץ הלך וגדל. הכיוון הזה נמשך ברציפות מאז ועד הסקר האחרון שנערך לפני שנתיים (גם השנה עומד להיערך הסקר).

ב-2011 התוצאות היו כדלקמן: 18% - יישוב קהילתי. 10% - מושב. בסך הכל – 28%, פחות ממחצית התומכים בדרכים הללו ב-2003, השיבו שהם רוצים להחליף את הקיבוץ בדרך אחרת. זהו שינוי דרמטי, בתוך פחות מעשר שנים. להערכתי, הכיוון הזה יתחזק, ובסקר שיערך השנה, מספרם יקטן לפחות מרבע מהחברים.

מסתבר שהשמועות על מותו של הקיבוץ היו מוקדמות מידי.

****

מן התשובות הללו, איננו יכולים לדעת למה בדיוק מתכוונים הקיבוצניקים, כאשר הם מכריזים על רצונם שהקיבוץ יישאר קיבוץ, כפי שאיננו יודעים למה הם בדיוק מתכוונים כשהם מכריזים על רצונם להיות יישוב קהילתי או מושב. אולם העובדה היא, שבניגוד לעשור הקודם, יש רצון הולך וגובר להיות קיבוץ. יש רצון הולך וגובר, לשמור בצורה זו או אחרת על דרך החיים הקיבוצית, על הערכים הקיבוציים. לאו דווקא חיים על פי "הקיבוץ של פעם", לאו דווקא חיים על פי עקרונות הקיבוץ השיתופי. אך בעוד רק לפני עשור חברי הקיבוץ חיפשו את הדרך להתערטל מערכי הקיבוץ, היום הם מאמצים מחדש את הרעיון הקיבוצי.

זו הזדמנות אדירה לתנועה הקיבוצית לעצב דרכים חדשות, מתאימות לימינו, להגשמת הרעיונות הקיבוציים. ערך השוויון לא יוגשם היום כפי שהוגשם לפני עשרים שנה, גם לא ערכי השיתוף והערבות ההדדית. אך על הערכים האלה יש לבנות מחדש את הקיבוץ.

זו שעת רצון, שאסור להחמיצה.

****

את נתוני הסקר הציג ד"ר שלמה גץ, חבר קיבוץ גדות וחוקר במכון לחקר הקיבוץ, בפאנל בסוגיית זהותו העתידית של הקיבוץ, בכנס הנהגות הקיבוצים, שנערך בשבוע שעבר במעלה החמישה. גם אני השתתפתי בפאנל הזה. בדבריי הצגתי את התפיסה בה אני דוגל: הקיבוץ כקולקטיב של אינדיבידואליסטים, ואף סיפרתי (ככל שהזמן אִפְשֵׁר) על התהליכים שנערכו באורטל לאורך השנים.

לקראת סוף הדיון, שאל אותי המנחה, אֶריק כהן, האם יש בכלל דרך להחזיר לחיי הקיבוץ את שיח הזהות? האם ניתן לעבור משיח הזכויות, הקניין והפרוצדורות (ראו מה הנושאים המובילים בעיתונות הקיבוצית) לשיח זהותי, ערכי?

בתשובתי חרגתי מגבולות השיח הקיבוצי, אל השיח הישראלי. הזכרתי את סדרת המאמרים בשבועות האחרונים ב"כלכליסט", הדנה בדור ה-Y, הדור של ילידי שנות ה-80 וה-90 כ"הדור האבוד", כְּדוֹר מפונק, שאינו לוקח אחריות על חייו, התלוי בהוריו, שאינו מבטיח את עתידו וכד'. ציינתי שהמחלוקת בסדרת המאמרים היא בין אוהדים ושוללים את רוח הדור, אולם אין כמעט חולק על עצם האפיון של הדור.

הוא הדין בשיח על הירידה מן הארץ. סדרת כתבות בערוץ 10 עסקה בצעירים ישראליים שירדו מן הארץ, בעיקר בשל המצב הכלכלי. הדיון בנושא נסוב רק סביב השאלה האם באמת קשה יותר בארץ וקל יותר במקומות אליהם יורדים מושאי הכתבות. וכאשר יאיר לפיד ועוזי דיין העזו לשנות את כיוון ולומר אמירה ערכית נגד הירידה מן הארץ – התנפלו עליהם וכמעט בלעום חיים.

אולם הרדאר של השיח התקשורתי מחמיץ לחלוטין התרחשות גדולה ומשמעותית בקרב הצעירים והנוער בישראל. למשל – העובדה שבמחזור של בוגרי י"ב השנה, 3,300 צעירים יצאו למכינות קדם צבאיות, ועל כל מקום התחרו מספר בני נוער, שלא לדבר על הרבים שהתנדבו לשנת שירות, אינה מוצאת את ביטויה בשיח התקשורתי. סיפרתי על שלושה מיזמים שאני קשור אליהם – מדרשת השילוב, "נטעים" ו"שיח בראש צעיר", שהם טיפה בים של שיח הזהות הערכי בקרב הדור הצעיר.

מי שניזון רק מן התקשורת, החיה בתוך בועה מאוד מסוימת, אינו ער למהפכה הזאת.

כאשר השיח הישראלי העלה על ראש שמחתו את ערכי החלוציות, הציונות, השוויון, הערבות ההדדית והצדק החברתי, הוא העלה על נס את התנועה הקיבוצית וראה בה את ספינת הדגל. כאשר השיח הישראלי האהיל את עגל הזהב, את האגואיזם, את התפרקות הסולידריות החברתית ומאס בכל מה שהדיף ריח של קולקטיב – מעמדו של הקיבוץ בחברה הישראלית ירד לשפל עד שהיה למרמס.

השיח הזהותי והערכי של הדור הצעיר, מחזיר אל חיינו את הערכים הנשכחים, ומחזיר עטרה ליושנה. באווירה הזאת, הקיבוץ יחזור להוות מוקד של משיכה וגאווה. השיח הערכי יחזור גם לחצר הקיבוץ. הוא ישתלב עם השינוי ברצונותיהם של חברי הקיבוץ, שמאסו במאיסה בקיבוץ, ושוב – רוצים קיבוץ!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל