בהמשך לכתבה של עפרה בריל – "אל טל".
במאמר שכתבתי לפני שנים אחדות, "צוואתו הרוחנית של אלתרמן", התייחסתי לשירו של אצ"ג בו קילל את משמר העמק, וכן לשיר בו לעג לאתוס ההתיישבות, בדברי לעג על המעדר, סמלם של החלוצים, בו הוא מזכיר כי במעדר גם קוברים את המת.
בעקבות המאמר, קיבלתי מכתב מדוד גרינברג, בנו של אצ"ג, המתפלמס עמי על דבריי, ומציג, באופן אפולוגטי למדי, אופן חלופי להבנת השירים.
מפאת קוצר היריעה, לא אציג את דבריו בנוגע לשיר "אמת אחת ולא שתים", אלא רק לשיר מתוך מחזור "פנים אל פנים", שבו הופיעה הקללה על משמר העמק.
גרינברג הבן לא הכחיש את העובדה שאמירתו של אביו על משמר העמק קשה וחמורה, אולם הוא שולל את ההגדרה "קללה".
" קריאה נכונה של הכתוב", טוען גרינברג, "מגלה כי אלו דברי תוכחה שנאמרו על-ידי המשורר ממעמד של אוהב. אך ברור מהם כי האומר אותם אינו חפץ בהתקיימם והוא אף מתפלל להצלת העם. הדברים נאמרים באזהרה, ובמילות התנ"ך: תוכחה. אפשר לומר: רק אוהב גדול, יכול לומר דברים שכאלה".
כדי לחזק את דבריו הוא מצטט מתוך מאמר של פרופ' אריאל הירשפלד בנדון: "ברור כי האומר את השירים האלה אמר את שירי הקטרוג שלו לא מתוך סחף אידיאולוגי שהובילו אל עולם ההפשטות הטהורות המבטלות חיים, אלא מתוך נאמנות תמימה, מעבר להשגת הפילוסופיה הפוליטית והמוסרית השגורה, לשימור החיים במובן הפשוט והנכמר ביותר".
לסיום מכתבו כותב גרינברג: "כתבתי לך את מכתבי מתוך ידיעה והערכה לפועלך בבניינה של הארץ הזאת ובשדה החינוך. אני מקווה כי הכתוב לעיל יהיה בפניך, כיאות לשירת משורר שקונן את חורבנה, ושורר את גאולתה".
השתכנעתם? אני מודה שקשה לי להשתכנע. שום אפולוגטיקה לא תוכל להגדיר את השורות "היי ישימון במפת המדינה / אל טל בהרייך / אל עץ ואל טף", אלא כקללה.
עם זאת, השתכנעתי בכנות דבריו של דוד גרינברג, וברצונו הכן להושיט יד אחים המגשרת מעל התהום שכרה אביו. וראיתי לנכון להביא את דבריו לשיפוט הקוראים הקיבוציים.
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
