הבלוג של אורי הייטנר

* אילו הייתי ירושלמי, הייתי בוחר בניר ברקת לראשות העיר. יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה נקראת משה ליאון. איזו עזות מצח היא להעמיד תושב גבעתיים להנהגת ירושלים. זוהי קומבינה פוליטית מכוערת, בין העבריין המורשע אריה דרעי לבין הנאשם ליברמן, שמטרותיה אינן בהכרח טובתה של ירושלים. הריקוד הציני על דמו של הרב עובדיה, באמצעות שימוש בו ובשמו, עוד טרם התקררה גופתו, ככלי לקידום מועמדותו של ליאון, היא סיבה נוספת להצביע נגדו.

הסיבה השניה היא ניר ברקת. ראש עיר מצוין, שקידם מאוד את ירושלים בתחומי הבניה והפיתוח, היזמות העסקית, התחבורה, התיירות וחיי התרבות. ההישג הגדול ביותר שלו, הוא שבתקופתו נבלמה התופעה של זליגת הציבור הציוני מן העיר החוצה וחל שיפור במאזן הדמוגרפי של העיר. הנהגת עיר כה מורכבת כמו ירושלים היא משימה שקשה להצליח בה. אין ספק שיש לברקת גם לא מעט כישלונות, כמו העובדה שהעיר עדין מטונפת, כפי שהייתה גם בקדנציות של קודמיו, אך המאזן הוא חיובי, ומעיד על כך שברקת רואה בקשיים – אתגרים להתמודדות. אני מאמין שבקדנציה השניה, כבעל ניסיון, הוא יצליח אף יותר.

* אילו הייתי ירושלמי – לצד בחירתי בברקת לראשות העיר, הייתי מצביע לתנועת "ירושלים" בראשות רחל עזריה למועצת העיר. "ירושלמים" היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים.

* אילו הייתי רמת גני (בילדותי ובנעוריי הייתי רמת גני) הייתי בוחר לראשות העיר את ישראל זינגר. גילוי נאות – זינגר היה מורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך" (עברו מאז שנתיים שלוש...). הוא היה מורה מעולה (מה שלא אומר שאני הייתי תלמיד מעולה. יותר עניין אותי לחקות את זינגר מאשר ללמוד מתמטיקה).

זינגר הוא מנהיג חינוכי עתיר הישגים. במשך 17 שנים ניהל בהצלחה את ביה"ס "בליך", ולאחר פרישתו יזם והוביל מיזמים חינוכיים שונים. הוא מנהל מכללת רעננה והיה חבר הנהלת מבל"ל – המועצה לביטחון לאומי לנוער, המפעילה מיזמים חינוכיים בנושא הביטחון הלאומי של ישראל.

אני מאמין שהשלטון המקומי הוא המקום המרכזי להשפעה חברתית, ואין כמו מנהיגים חברתיים וחינוכיים כדי להנהיג בהצלחה את השלטון המקומי. זינגר מאמין גדול בחינוך ובאיכות הסביבה, וזה היה כר פעילותו כראש האופוזיציה במועצת העיר ר"ג. הוא אף זכה בפרס מטעם החברה להגנת הטבע כחבר מועצה עירונית הפעיל ביותר למען איכות הסביבה. אולם הסיבה העיקרית לתמיכתי בזינגר, היא היותו לוחם ללא חת בשחיתות (גם על כך הוא זכה בפרס, מטעם ארגון "אומץ"). לאחר הקדנציה רוויית השחיתות של צבי בר, מן הראוי להעמיד בראש העיר אדם נקי, ישר והגון. אני משוכנע שהשררה לא תשנה אותו.

* אילו הייתי עכואי, הייתי בוחר בשמעון לנקרי לראשות העיר. לנקרי צמח ב"גולני" כלוחם, מפקד ומג"ד ולאחר מכן בחברה למתנ"סים כמנהל מתנ"ס קריית ביאליק. את ניסיונו המנהיגותי יישם בהצלחה רבה כראש העיר עכו. בבחירתו לרוץ לראשות העיר, הוא הכניס ראש בריא למיטה חולה, אך הוא חולל שינוי וקידם מאוד את העיר המורכבת הזאת, בכל התחומים. לא בכדי, הוא נבחר לקדנציה שניה, לפני 5 שנים, ברוב עצום של 70%. שמעון הוא מנהיג בעל כושר החלטה ויכולת עשיה, ובין השאר הוא לוחם בפשע בעירו. על כך כמעט ושילם בחייו, כאשר נפצע בהתנקשות לפני כחצי שנה. למרות הנקודה השחורה – היותו מקורבו ומעריצו של אולמרט ומהפעילים המרכזיים של "קדימה", אין ראוי מלנקרי להמשיך בתפקידו.

* אילו הייתי קריית שמונאי הייתי בוחר ביורם מלול לראשות העיר. קריית שמונה היא עיר רוויית עסקנות פוליטית ברמה הנמוכה ביותר, ודבר זה הוא בעוכריה, לאורך שנים; עובדה זו היא כשל אסטרטגי, המקשה מאוד על תיקונה של העיר.

יורם מלול, בן קריית שמונה ותושב העיר, לא צמח בסניף מפלגה. הוא צמח במשטרת ישראל, בה מילא תפקידים רבים. תפקידו האחרון, בדרגת ניצב משנה, היה ראש מנהל השיטור הקהילתי במטה הארצי. בין שאר תפקידיו, הוא היה מפקד תחנת קריית שמונה. מלול השתחרר מן המשטרה כדי להתמודד על ראשות עירו ולחולל בה שינוי. רשימתו אינה מפלגתית, אף שהוא נתמך בידי מפלגת העבודה. הוא משדר מסר רענן של שינוי חברתי, חינוכי, תרבותי וחזותי בעיר. פגשתי אותו באירועים של מרכז "יובלים" שארגנתי בקריית שמונה (כולל אירוע שהתקיים אתמול), והוא השאיר עליי רושם מצוין.

קריית שמונה היא עיר במצב קשה, המחייב שינוי. היא סובלת מעזיבה רבתי של מרבית צעיריה, ובעיקר של המוכשרים והמוצלחים שבהם. אי אפשר לחולל בה שינוי בדרך של "עוד מאותו דבר".

סלוגן הבחירות של ראש העיר המכהן, ניסים מלכה, הרץ מטעם הליכוד, הוא "להביא כסף מהממשלה - רק ניסים יכול!". כל הקמפיין שלו נע סביב המסר הזה. תמונותיו מתנוססות לצד ראש הממשלה ושרי הליכוד, והמלל בהם, לא במרומז אלא ישירות, ללא בושה, היא שבזכות היותו איש הליכוד, שרי הממשלה יסייעו לקריית שמונה.

זהו מסר הרסני. הוא הרסני, לא רק בשל האמירה שאחריותם של שרי הממשלה אינה לאזרחי ישראל אלא לאלה שבוחרים ב"מפלגה הנכונה", שזה כשלעצמו מסר המדיף ריח מושחת. הוא הרסני, כיוון שאסונה של קריית שמונה הוא תחושת התלות בגביר הממלכתי. ראשי רשויות שחוללו ומחוללים שינוי אמתי, הם אלה שלקחו אחריות, והבינו שהמשאב האמתי של עירם אינו תקציב המדינה, אלא ההון האנושי של העיר, והירתמותה של ההנהגה לקדם אותה. בסופו של דבר, למקומות שעזרו לעצמם, הגיע גם כסף ממלכתי. גם הממשלה, כל ממשלה, אינה רוצה שכספה ירד לטמיון, והיא תעדיף לסייע למי שמסייע לעצמו.

מלול הקיף עצמו באנשים טובים. אני מכיר את הרצל בן אשר, מועמד מספר 2 ברשימה ואת תמר מייבום, מועמדת מספר 3. הרצל – ותיק, דתי, איש "ימין" מדיני. תמר – צעירה, חילונית, אשת "שמאל" מדיני. שניהם דוגלים בהשקפת עולם של צדק חברתי ורווחה. שניהם פעילים חברתיים מובהקים. חשוב ששניהם יכהנו במועצת העיר. ולכן, אילו הייתי קריית שמונאי, היית בוחר ברשימת "בוחרים להצליח" למועצת העיר.

* אילו הייתי קצרינאי הייתי בוחר בדימיטרי אפרצב לראשות המועצה המקומית קצרין. דימי הוא מנהיג מבטן ומלידה, שנועד לגדולה. הכרתי אותו כעולה חדש צעיר, זמן קצר אחרי הגעתו לקצרין. מן ההתחלה הוא בלט כמנהיג וכפעיל אכפתי, מסור וחרוץ. הוא השתלב במאבק על הגולן והוביל את פעילות ועד יישובי הגולן במגזר העולים מחבר העמים, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא פעל רבות בקצרין ותרם לה מאוד, בתפקידיו במועצה וכיו"ר הנהלת המתנ"ס. הוא היה שליח עליה בחבר העמים ותפקידו האחרון היה מנכ"ל משרד הקליטה. לאחר שראש המועצה סמי בר לב, מייסד קצרין וראש המועצה מאז הקמתה, הודיע שלא יתמודד על קדנציה נוספת, דימי התפטר מתפקידו, כדי להוביל את קצרין.

דימי הוא אדם המונע באמונה יוקדת ברעיון הציוני ובהגשמתו בעליה ובהתיישבות והוא מקדיש את חייו לעליה, להתיישבות ולחינוך ציוני. אני מאמין ביכולתו של דימי לקדם את קצרין, ולהביאה לתנופת קליטה וצמיחה. הוא אדם חכם, איש חזון ומעש, חרוץ מאוד ומחויב מאוד. אני מאמין שהוא האיש הנכון היום להובלתה של קצרין.

אחד ההישגים הגדולים ביותר בתולדות קצרין הוא הקליטה הגדולה של עולים מחבר העמים. העליה הזאת קידמה את החינוך, את התרבות, את המחקר המדעי ועוד ועוד. ציבור העולים בקצרין הוציא מתוכו כוחות משמעותיים, בתחומים שונים. דימי העפיל לרמה של העשיה ברמה הלאומית. הגיעה השעה שגם ההנהגה החדשה של קצרין תבוא מקרב הציבור הזה. דימי הוא האיש.

סיום תפקידו של סמי בר לב, הוא סופו של עידן בקצרין. לא רק סמי פורש, אלא דור המייסדים מפנה את מקומו בהנהגה לדור ממשיכי הדרך. דימי אפרצב מייצג את דור ההמשך של קצרין. רשימתו למועצה מורכבת ברובה מצעירים, בני קצרין. אני מאמין שהוא יִיבָחֵר ויוליך את קצרין מחיל אל חיל.

* אילו הייתי אזרח בת ימי, נצרת עליתי או רמת השרוני, הייתי מצביע נגד לחיאני, הוכברגר או גפסו (בהתאמה) ראשי הערים נגדם הוגש כתב אישום. די לשחיתות!

* מכל הקמפיינים של הבחירות המוניציפליות, אהבתי במיוחד את הקמפיין של משרד הפנים להעלאת אחוז ההצבעה בבחירות, בכיכובו של דב נבון. קמפיין מבריק, יצירתי, מקורי ומשכנע. הבחירה בדב נבון היא בחירה מושלמת, בשחקן המתאים ביותר לגלם את דמות הנרגן האולטימטיבי.

* בכל עיר יש מקומות המזוהים עם מועמד זה או אחר – בית קפה או מקום מפגש שבו מתקבצים תומכיו. בקצרין, כולם מתאספים בבית הקפה פרנצ'וק. בית הקפה הזה, משובח באיכות האוכל ובעיקר באיכות השירות והוא מוסד בקצרין ובגולן. הוא מרכז העצבים של קצרין. הוא מזכיר במשהו, במהותו הקהילתית, את חדר האוכל הקיבוצי. פרנצ'וק הומה פעילי המועמדים השונים, לראשות המועצה ולמועצה, כולל המועמדים עצמם. פרנצ'וק הוא מקום קטן. ביום ו' הוא מלא עד אפס מקום. כל המועמדים נמצאים שם, כל מועמד בשולחן עם תומכיו ואוהדיו. לעתים החיכוך הזה יוצר מתחים, אך הוא בעיקר יוצר קרבה, ומקשה על ההתמודדות להידרדר לעימות. הצפיה בפרלמנט הזה היא חוויה דמוקרטית.

* ביום השנה לרצח רבין, התראיינתי ב"רדיו ללא הפסקה". בסיום הראיון, הפתיע אותי המראיין גיא זוהר בשאלה הזויה: האם לדעתי יש לראיין את יגאל עמיר ביום השנה לרצח? מאיפה צץ לראשו הרעיון הזה? יתכן שדובר על כך בתכנית בטרם עליתי לשידור. כמובן שהשבתי מיד בשלילה מוחלטת. אין לראיין את בן הבליעל הזה, לא רק ביום השנה לרצח רבין, אלא אף פעם. די היה לנו ממנו.

אגב, מעניין מאוד לשמוע מה יש לו לומר. אין לי ספק, שאם ירואיין, לראיון עמו יהיה רייטינג גבוה מאוד. אלא שיש דברים חשובים יותר מרייטינג. לא כל מה שמעניין לשמוע, ראוי להישמע.

* בנאומה בכנסת, בדיון ליום השנה לרצח רבין, לעגה שלי יחימוביץ' לטענה שברק ואולמרט ניסו להביא לפתרון שתי המדינות ונכשלו. בעצם, היא דיברה כסוכנת של הכחשת המציאות והמרתה בנראטיב חסר שחר.

הנראטיב הזה הגיע לשיאו במשפט ההזוי, שאולמרט הציע את הצעתו כשהיה על סף הגשת כתב אישום. כששמעתי את המשפט המגוחך הזה, ניסיתי לדמיין את תפקידו של אבו מאזן בתסריט. אומר לעצמו אבו מאזן האיסטיניסט: "אני לא מוכן לקבל את הר הבית מידיים שקיבלו מעטפות מטלנסקי. זה לא נאה ולא יאה. איך זה יתקבל? אני לא אוכל להביט לעצמי במראה. ג'נטלמן כמוני יסכים לקבל את ירושלים רק מבני בגין".

* וזה מזכיר לי עוד נראטיב הזוי, לפיו מתקפות הטילים על אזרחי ישראל אחרי ההתנתקות, נבעו מכך שהנסיגה לא הייתה בהסכם. הפלשתינאים כל כך כל כך רוצים הסכם עם ישראל, שהם ממש ממש נעלבו כשישראל מסרה להם את כל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ריקה מכל היהודים שחיו בה, ללא הסכם. הם כל כך נעלבו, שפשוט לא הייתה להם ברירה, אלא להגיב בירי טילים על אזרחיה.

* בסדרת הטלוויזיה בערוץ הראשון על מלחמת יום הכיפורים – "לא תשקוט הארץ", הפרשן הראשי היה, משום מה, יוסי שריד. שריד, אבי רצח האופי לגולדה מאיר, לא חדל לטפטף בארסיות את שנאתו המעוותת לגולדה. והנה, הברקה של שריד. לא מצרים הכריזה מלחמה על ישראל במלחמת יום הכיפורים, אלא ישראל הכריזה מלחמה על מצרים. מסמך גלילי, היה הכרזת מלחמה. לסאדאת לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה. הציטוט מדויק – לסאדאת לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה נגד ישראל, מכריז איש השלום.

* נתניהו יתנצל בפני ארדואן על הבגידה התורכית.

* המזה"ת קרוע במלחמה קשה בין השיעים והסונים. עיקרה של המלחמה הוא בסוריה. איראן ותורכיה נמצאות משני צדי המתרס. ואף על פי כן, תורכיה מסייעת לאיראן, כאשר מדובר בישראל. ומכאן – שתי מסקנות: א. גם כאשר הם נלחמים זה בזה, ישראל היא האויב המוחלט של עמי האזור. זה חבל, זה עצוב, זה כואב. זה לא צריך לרפות את ידינו מחתירה לשלום. אבל זאת המציאות. וכפי שחרף המציאות הזאת בנינו מדינה לתפארת עתירה בהישגים, כך נמשיך לבנות ולפתח את המדינה, למרות שהמציאות הבסיסית הזאת אינה עומדת להשתנות. ב. כל עוד ארדואן הוא נשיא תורכיה, תורכיה היא מדינת אויב.

* בנאום בכנסת אמר ח"כ אייכלר שאם תמשך התנכלות השלטון לחרדים, לא תהיה להם ברירה אלא לקחת את מקל הנדודים ולבנות את "עולם התורה" בגולה.

נעזוב רגע את המשמעות הדתית של אמירה אומללה זו. נתעלם לרגע מ"מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן". נתעלם לרגע מ"שנו רבותינו: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נוכרים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". נמחל לו על "כל המניח את א"י בשעת שלום ויוצא, כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר (ירמיהו ל"ב, מ"א): 'ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי' – כל זמן שהן עליה, כאילו נטועים היו לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי. אך אינן עליה – אין נטועין לפני באמת".

אבל מעבר למשמעות הדתית - אי אפשר שלא להתפלץ מכפיות הטובה הזאת. הרי מעולם, בכל תולדות העם היהודי, לא הייתה תופעה המונית כזאת של "עולם התורה", פריחה כזו של עולם הישיבות החרדיות, כפי שהיא קיימת עתה, כאן במדינת ישראל. והיא לא הייתה קיימת כך ואף לא אפס קצה, אלמלא מדינת ישראל, כספיה, המיסים של אזרחיה העובדים וקיומה בדמם של בניה המגנים על קיומה. בא החצוף הזה, ובעזות מצח יורק לבאר שממנה הוא שותה. לאן תלכו בדיוק? איזו מדינה בגולה תפרנס אתכם? באיזה עוד מקום בעולם החרדים יכולים לא לעבוד?

* נמשך קמפיין הירידה מן הארץ, אותו החל ערוץ 10 והוא נמשך בכלי התקשורת השונים ובראשם ynet. מידי יום מופיע שם מאמר של יורד, המסביר עד כמה חרא כאן וטוב שם, כמה קשה כאן וקל שם, ואם לא כל כך טוב שם – עדין עדיף על המקום המחורבן הזה. זהו קמפיין מעורר מיאוס וקבס, בלי קשר לשאלה האם ועד כמה קשה כאן. קשה? נתמודד. זו ארצנו וכל אחד מאתנו נושא באחריות לכך שיהיה כאן טוב יותר.

* כפי שאני סולד מקמפיין הירידה, כך אני סולד מקמפיין ההפחדה שמא עסקים לא ישקיעו כאן ויברחו מכאן אם ידרשו לשלם מסים. את דעתי על הקמפיין הזה, אסכם בעברית צחה במילים: יאללה יאללה.

* אני בוש ונכלם שמי שמוביל את הקמפיין הזה הוא שר הכלכלה של מדינת ישראל וראש מפלגת הבית היהודי. ראוי היה שהוא יישא את המסר ההפוך, שישראל היא הבית היהודי, ולכן היא מקומם של היהודים, גם של המשקיעים היהודים.

* מעסקים ישראליים ויהודיים אני מצפה להשקיע בישראל גם מסיבות ערכיות, אולם ישראל היא יעד נחשק למשקיעים גם ללא קשר לכך וכך יהיה גם אם הם יִידָרְשׁוּ לשלם קצת יותר מסים. לישראל יתרונות יחסיים משמעותיים, ובראשם הון אנושי ברמה גבוהה מאוד והיותה דמוקרטיה יציבה.

* במלאת 19 שנה למותו של הרב קרליבך, "הרבי המרקד", נערך בתיאטרון "מראה" בקריית שמונה מופע משיריו, ששילב גם סיפורים אודותיו, אותו הוביל חברי, חיים בומש. בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר קריית שמונה, חבר הנהלת "יובלים", איש ענו וצנוע אך רב פעלים ועתיר מעשים, הוא גם מוסיקאי וזמר מעולה. מלווה בגיטרה שלו ובשלושה נגנים צעירים, הוביל בקולו העמוק וְהֶעָרֵב עֶרֶב מרגש ויפה. אולם התיאטרון והיציע היו מלאים עד אפס מקום, וגם אחרי שהוספו כסאות, אנשים ישבו על הרצפה. יש משהו מחשמל במוסיקה החסידית של קרליבך ובאופן שחיים ולהקתו ביצעו אותה, הקהל שר עמם ושיתף פעולה, והיה זה ערב "מלווה מלכה" נפלא. מספר ארגונים, ובהם מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שאני עומד בראשו (ועומד לסיים את תפקידי בעוד חודשיים וחצי), חברו יחד להפקת הערב. ההצלחה הייתה מעל המשוער.

* "חדשות בן עזר"