הבלוג של אורי הייטנר

בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב", סיפר אהוד יערי: "מורשת רבין לא מתארת במדויק את מה שחשב. אנשים שוכחים שב-95' רבין הגיע למסקנה שערפאת מרמה, ושאין לו כוונה לעשות פשרה היסטורית. הוא החליט להציב לו סוג של אולטימטום, אבל בינואר 96' היו אמורות להתקיים בחירות ברשות ורבין החליט לעכב את האולטימטום. ואז הוא נרצח. רבין אמר לקיסינג'ר, וזה מידיעה, שהוא עומד לעשות הערכה מחדש של הסכם אוסלו. התחיל טרור ב-95' והוא דרש שערפאת יפעל מול חמאס" ("סופשבוע" 18.10.13, ע' 49).

אין בציטוט הזה כל סקופ. אין כאן שום דבר חדש. הדברים ידועים, מוכרים וכבר התפרסמו לא אחת. גם דליה רבין סיפרה, לפני כשנה, שרבין עמד בפני הערכה מחדש של ההסכם. יתר על כן, גם אם את תהליך ההערכה מחדש הוא התכוון לדחות לאחרי הבחירות ברשות, את ביצוע הנסיגה הישראלית משש הערים הגדולות ביהודה ושומרון הוא הקפיא בפועל, בתגובה על פיגועי הטרור הפלשתינאיים. בהגיע מועד הנסיגה, הודיע רבין ש"אין תאריכים קדושים". ובמילים אחרות – כל עוד הפלשתינאים מפרים את ההסכם, ישראל לא תבצע אותו. כזכור, אחרי הרצח, פרס הורה על הנסיגה מחמש מתוך שש הערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו), ודווקא אז התגבר הטרור באופן חסר תקדים.

אין חדש בדבריו של יערי, אולם כמה אנשים יודעים זאת? בודדים. מאחר והדברים אינם מתיישבים עם המיתוס הנבנה אודות רבין, ועם מיתוס "מורשת רבין". מי שהפכו עצמם לסוכני זכר רבין, הלבישו אותו בחליפה שמעולם לא הייתה חליפתו. מי שמציגים את רבין כמי שנמצא אי שם בין יוסי ביילין ליוסי שריד, פשוט אינם דוברים אמת. ואלה המציבים את רבין כחלופה האולטימטיבית לכל שלטון ישראלי שאינו מצליח להגיע להסכם עם הפלשתינאים, עושים מלאכתם רמיה. כאשר אהוד ברק מוצג כמי שלא עשה את הדרך לעבר השלום עם הפלשתינאים, בעוד שלאמתו של דבר, ברק הוא האיש ששבר את הקונסנזוס הלאומי שהיה בסיס דרכו של רבין, הוא האיש שהפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים", זוהי הצגה שקרית בעליל. לא היה בהצעותיו של ברק כדי לספק את ערפאת, שהגיב על ההצעות  במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, "האינתיפאדה השניה". אך בתוכנו היו שיצאו נגדו דווקא, על כך שלא הלך מספיק לקראת הפלשתינאים. ומולו הציבו מופת – רבין. כלומר, מיתוס רבין. מיתוס שלא היה ולא נברא.

גם השנה, ביום הזיכרון לרצח רבין, נעשו השוואות בין נתניהו לרבין. בעוד נתניהו הוצג כ"סרבן שלום", הוצג מולו רבין כמופת של מנהיג החותר לשלום. באותו שבוע דיווח שלום ירושלמי ב"מעריב" על משבר קשה אליו נקלעו השיחות עם הפלשתינאים. הסיבה לכך, כמובן, היא עקשנותו של נתניהו. ועל מה הוא התעקש? על בקעת הירדן. לא על ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי, אלא על כך שכוחות צה"ל ישלטו על הירדן, או על הצעתו להחכרת בקעת הירדן מידי הפלשתינאים. אם הפרטים מדויקים, הרי שדרישותיו של נתניהו הרבה יותר צנועות מעקרונותיו של רבין.

בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בעת הדיון על אוסלו ב', פָּרס רבין בפני הכנסת את משנתו המדינית ואת תכניתו להסדר הקבע, הסדר השלום עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאום בכנסת, 5.10.95). מיותר לציין שאת רעיון העוועים של נסיגה ישראלית משטחים בתוך הקו הירוק, מה שקרוי בכיבוסית "חילופי שטחים", רבין לא היה צריך לציין ברשימת הלאווים, כיוון שרעיון כזה כלל לא עלה על הדעת.

זו מורשתו המדינית של יצחק רבין. זו – ואין בלתה. מי שטוענים אחרת, מסלפים את העובדות. יש האומרים שאלמלא נרצח היה משנה את עמדותיו. על סמך מה הם טוענים זאת? יתכן שבמהלך המו"מ רבין היה מתפשר על חלק מעמדותיו. סביר להניח שהוא לא היה עושה מעשה ברק ואולמרט – מוותר על כל עמדותיו. ואילו עשה מעשה ברק ואולמרט – סביר להניח שהתוצאות היו זהות לאלו שהשיגו ברק ואולמרט.

אל הנראטיב הבדוי הקרוי "מורשת רבין", המנוגד כל כך למורשתו האמתית, הצטרף השנה נראטיב נוסף. העובדה שיום הזיכרון לרצח היה בעיצומו של העיסוק הציבורי הנרחב במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצרה זיקה נראטיב "מורשת רבין" לנראטיב האשמת גולדה בדחיית הצעות שלום מצריות והעדפתה את מלחמת יום הכיפורים על פני השלום. תקצר היריעה להציג את כשליה של התאוריה הזו; עד כמה היא מוּטָה פוליטית, ואינה מציגה את תמונת המציאות כהווייתה. אסתפק בביקורת על החיבור שנעשה השנה בין הנראטיב הזה לבין נראטיב ה"מורשת".

הטרנד השנה היה ההשוואה בין גולדה ורבין, בין "מחדל הסרבנות" של גולדה לבין המדיניות הנועזת של אוסלו. דליה רבין עשתה את ההשוואה הזאת בנאומה באזכרה הממלכתית. שלי יחימוביץ' עשתה זאת בנאומה בדיון לזכרו של רבין בכנסת. יחימוביץ' הרחיקה לכת, כאשר הציגה את רבין כמי שהתנגד לדרכה של גולדה והציב מולה דרך חלופית, בהיותו שגריר ישראל בוושינגטון בתקופה שקדמה למלחמה (רבין סיים את תפקידו במרץ 73', כחצי שנה לפני המלחמה, בתום שירות של חמש שנים).

יחימוביץ' לא המציאה את הטענה הזאת. היא מופיעה בספרו של יגאל קיפניס על 1973. אולם כמו טענות רבות של קיפניס בספרו, אין היא מוכחת כלל, אלא מבוססת על רסיסי עובדות, הנוגעות להסתייגויות אלו או אחרות שהשמיע רבין כלפי מדיניות הממשלה. רבין עצמו, יש לציין, מעולם לא השמיע טענה כזאת. רבין מעולם לא נתן ידו להאשמה הזו כלפי ממשלת גולדה. על מנת לבחון את גישתו של רבין לנושא, ראוי לחזור לספרו "פנקס שירות".

ב"פנקס שירות", ספרו האוטוביוגרפי, שכתב רבין לאחר הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, הוא הקדיש פרקים נרחבים לכהונתו כשגריר, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. "פנקס שירות" רחוק מלהיות ספר צמחוני, גם לא ספר פוליטיקלי קורקט. ביריביו ובאנשים שלא העריך, חבט רבין ללא רחם. זכורים הדברים שכתב בספר על פרס, וגם כלפי אבא אבן, "גוש אמונים", ג'ימי קרטר ואחרים הוא לא חסך את שבט לשונו. ניתן לתת לספר כותרת משנה: לא דופק חשבון. זהו ספר דוגרי, שבו כתב רבין בישירוּת את עמדותיו והשמיע בגלוי את ביקורתו. אין ספק, שאילו סבר שמדיניותה המדינית של גולדה הייתה שגויה או שהיא הגורם למלחמת יום הכיפורים, הוא לא היה מהסס לכתוב זאת.

בתקופת שירותו כשגריר, הייתה לרבין ביקורת על החלטות, אמירות ומסרים של הממשלה, והוא הביא אותה לידי ביטוי בספר, ללא כחל ושרק. באחד המקרים הוא אף כתב על תסכולו של שגריר, כשאינו שלם עם מדיניות שולחיו: "אין לך בעולמו של שגריר מועקה גדולה מזו: אתה מחויב, ללא פשרה, להגן על עמדות ממשלתך – גם כאשר אין לבך שלם עמן" (ע' 344). אולם כל המחלוקות היו טקטיות, לא הייתה כל מחלוקת על האסטרטגיה, על המדיניות הממשלתית. הביקורת הייתה כאשר רבין סבר שהטקטיקה אינה מיטיבה לשרת את האסטרטגיה, עמה היה שלם לחלוטין. עמה הוא היה שלם לחלוטין כשגריר, ועמה היה שלם לחלוטין לאחר מעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר כהונתו כראש הממשלה, כאשר כתב את הספר.

המחלוקת העקרונית היחידה העולה מהספר, בין רבין לגולדה, הייתה באפריל 1971, כאשר רבין הציע להגיש הצעה ישראלית להסדר ביניים בתעלה. אולם גם את ההצעה הזו הוא ראה כמשרתת את העמדה העקרונית, עמה הוא שלם: "אני תומך בהחלט בעמדת הממשלה, המתנגדת לנסיגה מכל סיני – ללא שלום מלא ובלי סידורי ביטחון הולמים ואיני מתקשה לטעון, כי 'שלום' [המרכאות במקור א.ה.] כזה הוא מרשם בטוח למלחמה הבאה. אולם לא יכולתי להבין מדוע אין ישראל מגישה, כבר חודשיים וחצי, הצעה נגדית להצעה המצרית בדבר ההסדר החלקי – קל וחומר שבמקורו הרי זהו רעיון ישראלי" (ע' 344).

האמריקאים, שהיו ערים להבדלי הניואנסים בין השגריר לממשלתו, ניסו להתלות במחלוקות אלו ללחץ על ישראל. רבין מיהר להבהיר שאין שחר להצגת עמדתו כשונה מעמדת הממשלה. "אומר לי קיסינג'ר: 'כדאי לך לדעת, שסיסקו [סגן מזכיר המדינה א.ה.]אומר לראשי הממשל, שישראל תסכים לסגת לגבול הבינלאומי והוא סומך על רבין, שיביא את ממשלתו לנסיגה כזאת'. אמרתי לקיסינג'ר: 'נכון, שאני תומך בהשתתפותה של ישראל ב'שיחות יארינג' [המתווך השבדי, מטעם האו"ם א.ה.] ולכן חושבים אותי בישראל כ'יונה'. אבל תדע – ואודה לך אם גם הנשיא ידע, מעבר לכל ספק: אם נוצר פער אמינות כלשהו בין עמדות ישראליות הבאות לביטוי בהתבטאויות שונות, אסור שתשרור טעות: אף אם הדבר יביא לחידוש האש בסואץ – ישראל לא תקבל את העיקרון של חזרה לגבולות שלפני חמישה ביוני 1967, לא בגזרה המצרית ולא בשום גזרה אחרת'" (ע' 335).

לכל אורך הפרקים המתארים את כהונתו כשגריר, מבטא רבין את מחויבותו לעמדה העקרונית של הממשלה, שהייתה גם עמדתו כראש הממשלה (ביום השבעתו הוא הציג את ממשלתו כ"ממשלת המשך ושינוי"). "ב-22 בפברואר חזרתי לוושינגטון ולמחרת הבהרתי לסיסקו: 'הבענו הערכה לשינוי החיובי בעמדת מצרים. אולם, הגבולות הבטוחים והמוכרים אינם יכולים להיות זהים לקוום שלפני ארבעה ביוני 1967. ברוח זו נשיב ליארינג'" (ע' 332). "על טנא גדוש 'דברי נועם' [המרכאות במקור א.ה.] שכאלה השבתי בקיצור: 'ישראל להוטה אחרי השלום מאז שקמה ולא מצאה לרצונה הכן הד אצל שכניה. אף עתה אין להטיל ספק קל שבקלים לא רק בנכונותה של ישראל לשלום, אלא בחתירתה להגשים את חלומה – השלום. אבל השלום אינו יכול להיות מקסם-שווא. יש לבסס אותו על גבולות בטוחים ומוכרים. מה שהמצרים תובעים אינו יכול להיחשב בשום פנים כגבולות בטוחים. ואם לא יהיו הגבולות בטוחים, גם מוכרים לא יהיו. כאשר מצרים מדברת על נסיגה ישראלית לקווים של ארבעה ביוני 1967 בכל הגזרות – אין זה השלום, שישראל יכולה להסכים לו ואין זה השלום בר הקיימא, שיש לו הסיכויים לשנות את המציאות במזרח התיכון'" (עמ' 334-335).

בספרו של קיפניס, נראטיב המחדל המדיני מתבסס בעיקר על המו"מ שניהלו קיסינג'ר ויועץ הנשיא סאדאת חאפז איסמעיל, שבו איסמעיל הציע בשם המצרים הצעת שלום לישראל. הפרסום בספר הוצג כסקופ גדול. ההישג של קיפניס הוא היותו הראשון שציטט ישירות מתוך הפרוטוקולים של השיחות, שהותרו לפרסום. אולם בעצם השיחות ומה שעלה בהם אין כל חדש – הם הופיעו במקומות רבים כמו ספרו של שלמה נקדימון "סבירות נמוכה" וגם ב"פנקס שירות". מעניין איך ראה זאת רבין, ובעיקר – מה הוא כתב על כך אחרי המלחמה. "האם היה זה חלק ממבצע ההונאה המצרי סורי? האם ידע כבר אז איסמעיל, לפחות בקווים כלליים, כי פניו של סאדאת למלחמה ולא להסדר?" (ע' 383). כלומר, רבין, שהכיר היטב את הצעות מצרים לישראל, לא חשב אחרי המלחמה שישראל החמיצה הזדמנות לשלום או למניעת המלחמה, אלא הבין שהמלחמה היא ההוכחה לכך, שפניו של סאדאת באותה תקופה היו למלחמה, והצעות השלום לא היו אלא חלק ממבצע ההונאה שקדם למלחמה. הספק שלו, היה האם איסמעיל היה מודע לכך שהוא כלי שרת בתרגיל הונאה.

רבין הביע את דעתו על מהותן של הצעות השלום, מעבר להתנגדותו לדרישה לנסיגה מלאה: "אם אין השלום יוצר נורמליזציה ביחסים, מה יש בו בשלום המצרי? ... לא פחות מַרְשִׁימָה רשימת המרכיבים שלא יכללו בהסכם השלום ולא יתחייבו ממנו: החלפת שגרירים, הסכמים מסחריים, גבולות פתוחים לתנועות בני אדם ומסחר והכרה מלאה של מצרים בישראל" (עמ' 383-384).

לא זו בלבד שהצעת מצרים לא דיברה על שלום, מן הסוג שנחתם בין המדינות ב-1979, ותמורת "שלום" כזה ישראל נדרשה לנסיגה מלאה, אלא שהנסיגה לא הייתה רק מסיני. "איסמעיל הדגיש פעמים אחדות, כי את הסכסוך במזרח התיכון יש לפתור במסגרת של מכלול משותף. כלומר: אין להשיג שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית אחת" (עמ' 384-385). רבין מספר על שיחה שקיים עם קיסינג'ר, בה הבהיר לו מדוע הצעת מצרים אינה קבילה: "ניסיתי לבור את המוץ מן התבן ולמקד את הדברים בעיקריהם: 'בעצם תובע מאתנו איסמעיל נסיגה כוללת מכל השטחים, שכבשנו במלחמת ששת הימים. את הפתרון הוא מתנה בפתרון כולל של הבעיה הפלשתינאית, ברוח שאין ישראל יכולה לאמץ. לאחר שישראל תיסוג – תוכל מצרים לטעון, בכל מועד ובנסיבות שתבחר על פי שיקוליה, כי ישראל לא מילאה את חלקה בהסכם ולכן פטורה גם מצרים מקיום התמורה המידית, שהסכימה לתת בתמורה לנסיגה הישראלית. כך ישמש הנושא הפלשתינאי כעילה קבועה בידי מצרים לפיצוץ ההסכם'" (ע' 385). רבין ראה בהצעת איסמעיל חלק מתכנית מפורטת לתקוע טריז בין ישראל לארה"ב.

אפשר לחלוק על מדיניות ישראל ערב המלחמה. אולם הניסיון לספח רטרואקטיבית את רבין לחולקים על המדיניות, הוא חסר שחר. בפרק הסיכום של תפקיד השגריר, רבין מנה את הישגיו. בין החשובים שבהם: "מכל הסכנות שארבו לישראל בתקופה ההיא – הגדולה והחמורה היתה ניסיון לכפות עליה פתרון, בהסכם עם בריה"מ, הנוגד את תפישותיה היסודיות. מנענו סכנה זו במאבק קשה, נמרץ , עקשני – ובהסתייעות תמידית בקהילה היהודית בארה"ב ובידידים בכל שדרות הציבוריות האמריקאית" (ע' 395). ומהו ההסכם הנוגד את תפישותיה של ישראל, שהוא כה גאה בסיכולו? הסכם של נסיגה לקווי 4.6.67. בעניין זה, היה רבין עקבי עד נשמת אפו האחרונה.

רבין נבחר לראשות הממשלה בעקבות התפטרות ממשלת גולדה, לאחר מסקנות ועדת אגרנט. הוועדה, שהאשימה במחדל את הדרג הצבאי, פטרה את הדרג המדיני מאחריות. התפטרותה של גולדה הייתה חרף המסקנות.

רבין תקף במלוא עוזו את המסקנות, המנוגדות בתכלית לתפישת האחריות שלו. הוא תקף בספר בחריפות רבה את הוועדה, הן על רמת מסקנותיה, הן על איכות המלצותיה, הן על אופן התנהלותה, אך בעיקר על תפישת האחריות העקרונית שלה, המנוגדת לתפיסתו. על פי תפישתו, בשום אופן אי אפשר לשחרר את הדרג המדיני מאחריות למחדלי הדרג הצבאי. "האמת היא, שרוחי לא נרגעה עד עצם היום הזה. כראש הממשלה לא עלה כלל בדעתי לאמץ את התפישה, המונחת ביסוד מסקנותיה של 'ועדת אגרנט' בדבר החלוקה המעוותת של אחריות בין הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל. חזרתי ללא ליאות על התפישה היחידה, המבטיחה גם אחריות משותפת וגם סמכות משותפת: מרגע שהמלצות הדרג הצבאי אומצו על ידי הדרג המדיני – נושאים שני הדרגים באחריות משותפת. הרמטכ"ל אינו יכול לשאת באחריות בלעדית. אילו כך נתבע ממנו, היה אמונו בממשלה נהרס ללא תקנה. התערערות אמונו של הדרג הצבאי בדרג המדיני – סופה לשבש באורח חמור את כללי הזהב של כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני" (ע' 414). מכאן, שרבין מטיל במפורש את האחריות למחדל על הדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון. והנה, אין בדבריו אפילו שמץ של האשמה, שהמחדל של הדרג המדיני היה, כביכול, בהחמצת הצעות לשלום, או במדיניות סרבנית. אשמתה של הממשלה, היא באחריותה הכוללת להחלטות השגויות בתחום הביטחוני בלבד; בקבלת הקונספציה המודיעינית השגויה, ובפעולה על פיה (אי גיוס המילואים וכו').

אילו התנגד רבין לדרכה המדינית של ממשלת גולדה, הייתה בידיו ההזדמנות לשנותה כאשר התמנה לראש הממשלה. האם הוא הציע דרך מדינית אחרת – למשל, תמיכה בנסיגה מלאה? האם הוא הציע דרך התיישבותית אחרת?

בפרק הסיכום של תפקידו כראש הממשלה, כותב רבין בגאווה בלתי מוסתרת: "שלושים ושלושה יישובים, כחמישים אחוז מכלל היישובים שקמו מעבר ל'קו הירוק', מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 – הוקמו בשלוש שנות כהונתה של הממשלה בראשותי, כפוף לכללים של תפישה מדינית וביטחונית באשר לגבולות השלום במזרח התיכון. הממשלה אימצה לה מדיניות ביטחונית מוגדרת, היכן ראוי להתיישב והיכן לא. ברמת הגולן, בבקעת הירדן, באזור ירושלים ובגוש עציון ובפתחת רפיח – כן. מגילת ההישגים בשטחים אלה מדברת בזכות עצמה" (ע' 549). בהמשך הוא מפרט היכן הממשלה לא התיישבה – "בשומרון ובלב הגדה המערבית". על פי תפישתו של רבין, אזורים אלה הנם קלף מיקוח לשלום ולכן אין להקים בהם יישובים. לעומת זאת, באזורים שצריכים להיות בידי ישראל, בגבולות השלום במזרח התיכון, הוא הקים יישובים רבים והוא גאה בהם. כולל פתחת רפיח, שאת ההחלטה להקים בה יישובים הגדיר יוסי שריד בסדרת הטלוויזיה "לא תשקוט הארץ" כ"הכרזת מלחמה על מצרים" שבעקבותיה למצרים "לא הייתה ברירה" אלא לתקוף את ישראל. ודוק – זו הייתה מדיניותו של רבין אחרי המלחמה. אז איך אפשר לייחס לו את העמדה, לפיה המלחמה היא תוצאה של מדיניות, אותה הוא עצמו המשיך אחריה?

מן הראוי שהחברה הישראלית תשתחרר מתרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בגיוסו של רבין, אחרי מותו, למחנה פוליטי שמעולם לא היה מחנהו, ומייחוס לרבין עמדות שהוא מעולם לא דגל בהן. מי שרוצה לקדם את דרך הנסיגה המלאה – זו זכותו המלאה. זכותו לחלוק על דרכו של רבין, בה דבק בעקביות מאז מלחמת ששת הימים ועד הירצחו. אך מי שזו עמדתו, אל יסלף את ההיסטוריה ואל יישא לשווא את "מורשת רבין" – "מורשת" שכל כולה פיקציה, מורשת שאינה אלא שקר וכזב.

* "שווים", "חדשות בן עזר"