הבלוג של אורי הייטנר

האמן יובל דניאלי, חבר קיבוץ המעפיל, כתב אחרי החגים ב"הזמן הירוק": "בקיבוצי היה קיים נוהג מקודש, לא לפסוח על שום חג ומועד. במשך למעלה מחמישים שנה היה נוהג זה מעוגן בגנטיקה התרבותית של הקיבוץ. שום  מכשול תקציבי לא מנע את מימושו של חג. שום בעיית כוח אדם לא עמדה למכשול. חג דחה עבודה בענף, כי במהות קיומו של חג עומד קיומו של קיבוץ, וזה כבר עניין רציני. עם בעיות קיומיות לא מתווכחים. והנה, עם בוא ההפרטה, נוהג זה נשחק לבלי הכר. סדרי בראשית השתנו, ועמם השתנה סדר העדיפויות. החג בצוותא שוב איננו מהות תרבותית וחברתית מרכזית בהוויה הקיבוצית, 'שעליו קם ונופל הקיבוץ'. הוא עוד דבר במערכת הצרכים בלוח התקציב השנתי, שחובה לבחור ביניהם. מעמידים חג מול צורך אחר. מעמידים תקציב תרבות נתון (שמראש לא מאפשר תקציבית מימוש מלוא החגים והמועדים), ואז נקבע סדר בחירה בין החגים והמועדים. בין אלה שבוחרים יש כאלה שלא גדלו על תרבות של חג כ'מהות קיומית' בסיסית, כנכס צאן ברזל. יש הרואים בחג נכס תרבותי חולף, שאפשר גם להסתדר בלעדיו לעומת נכסי נדל"ן כלכליים, המבטיחים את חוסננו הקיומי. כאשר שמיכת התקציב קצרה, מה קל יותר מאשר לוותר על חג שיש מאחוריו גם הוצאות תקציביות".

כשאני קורא דברים כאלה, נעשה לי רע. איזה טעם יש לקיים קיבוץ, אם אין בו חיי תרבות ואפילו את החגים אין הוא חוגג? וכשמדובר בקיבוץ שהיה מותג של מעצמה תרבותית; קיבוץ שהחזיק שלישיית זמר מצליחה – שלישיית המעפיל, שהחזיק קבוצת כדורעף שזכתה באליפויות הארץ, הצער גדול שבעתיים.

****

בנימין יוגב – בוג'ה ואני, הובלנו סמינרים לפעילי תרבות, הן במתנ"ס הגולן בתפקידי הקודם והן במתנ"ס מבואות חרמון בתפקידי הנוכחי: "הקהילה במעגל השנה". כשניסינו לנסח יעד מדיד שבו אנו רוצים לאתגר את היישובים, החלטנו על ההגדרה – לפחות אירוע קהילתי אחד בכל חג. לפחות איזשהו מפגש, אפילו הרמת כוסית, אולם שהחג לא יעבור ללא כל ציון.

בוג'ה נהג לציין שבקצה הסקאלה יש יישובים עתירי פעילות, שבהם בחנוכה מצוירת על לוח המודעות חנוכיה גדולה, ועל כל אחד מהקנים שלה, כתוב האירוע שיתקיים באותו ערב ביישוב. בכל ערב יש משהו, ולעתים על אחד הקנים כתוב: ערב חופשי... והוא נתן דוגמה: אורטל, למשל.

בשבוע שקדם למאמרו של יובל דניאלי, חגגנו את סוכות באורטל. לא זו בלבד שלא היה בחג הזה "ערב חופשי", בחלק מימי החג היה יותר מאירוע אחד. זו גאוותנו.

****

בפרפרזה לדברים שכתב אחד העם על השבת, אני נוהג לומר שיותר משהקיבוץ מקיים את התרבות, התרבות מקיימת את הקיבוץ.

התרבות היא כלי הכרחי לקיומו של הקיבוץ, אך היא הרבה מעבר לכלי, היא ערך בפני עצמו, ובמידה מסוימת אני רואה בקיבוץ כלי ליצירת תרבות קהילתית.

המשפחות שאני מראיין ושאנו מארחים, תמיד שואלות על התרבות האורטלית. התרבות הוא אבן שואבת לאנשים המחפשים חיי קהילה ותרבות קהילתית. וכשהם מתארחים כאן, משתתפים באירועי התרבות ושומעים מן החברים על חיי התרבות, זה אחד ממוקדי המשיכה המשמעותיים ביותר שלנו בעבורם.

התרבות האורטלית היא מותג. היא קיימת בזכות התרבותניקים, שהתרבות בוערת בעצמותיהם. בכמעט שבע השנים האחרונות, התרבותניקית בה"א הידיעה שלנו, היא מרכזת התרבות, איילת תדהר, המסיימת בימים אלה את תפקידה.

איילת היא בולדוזר תרבות של ממש – תרבותניקית בלתי נלאית, שהובילה ביד רמה את חיי התרבות האורטליים. הקדנציה שלה הייתה מאוד לא פשוטה. כמי ששירת שלוש קדנציות כרכז תרבות, אני בטוח שאין להשוות את הסיטואציה החברתית עמה אני התמודדתי וכמוני שאר רכזי התרבות, לסיטואציה שעמה איילת התמודדה, לנוכח המשבר החברתי הקשה שעמו התמודדנו בשנים האחרונות.

גם בימים הקשים ביותר של המשבר, כשחשנו שהקרקע נשמטת תחת רגלינו, לא הפסקנו לרגע את חיי התרבות באורטל. גם אז, לא היה חג אחד שלא חגגנו. קצת האטנו את הקצב, מספר המשתתפים היה קצת נמוך יותר, אולם לא עצרנו, המשכנו. היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינה חברתית. אין לי ספק, שהמשך חיי התרבות בימים הקשים של המשבר – זה אחד הגורמים המרכזיים ליציאה מן המשבר. ומי שהובילה את המהלך הזה הייתה איילת.

בולדוזר, מטבעו, מעיף סלעים ולעתים ניתזים שבבים וניצתות ניצוצות. וסביב איילת היו לא מעט ניצוצות. אין המדובר במים שקטים. אולם בסופו של דבר כל בעל תפקיד נבחן בראש ובראשונה במבחן התוצאה. ומבחן התוצאה מצוין.

עם תום תפקידה של איילת כרכזת התרבות אני מסיר בפניה את הכובע. אני משוכנע שאני מבטא את הקהילה כולה ברחשי ההערכה, ההוקרה והתודה לאיילת.

****

בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה לפרגן למיכל על חזון המועדון כקפה תרבות, שהיא נטלה על עצמה להוביל.

כאשר בנינו את המועדון, הוא היה שנוי במחלוקת. רבים וטובים בתוכנו היו משוכנעים שאנו בונים פיל לבן. היה להם על מה להתבסס – המועדונים הזמניים שקדמו להקמת המועדון, היו שוממים ומוזנחים. שבועות ספורים אחרי הקמת המועדון (1997) גם אחרוני המפקפקים אכלו את הכובע. מועדון אורטל שוקק חיים, פעיל כמעט מידי יום ביומו: ערבי תרבות, אסיפות, ישיבות, הרצאות, קורסים, חזרות, ספריה, אירועים משפחתיים וכו'. אין ספק שזו הצלחה גדולה. אולם דבר אחד לא הצלחנו ליצור – לא הצלחנו ליצור במועדון "מועדוניוּת". לא הצלחנו להפוך אותו למקום מפגש, לצד חדר האוכל, שבו אנשים יושבים בניחותא, שותים קפה, משוחחים. באופן חלקי הצלחנו ליצור זאת בערבי "שישי מתוק", אך זה רחוק מהפוטנציאל.

אני מאמין ברעיון של מיכל ומאמין בה כמי שנטלה על עצמה את האתגר להגשימו. בהצלחה!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל