הבלוג של אורי הייטנר

בראיון חג לטלוויזיה הישראלית בערב יום העצמאות תשל"ו 1976, נשאל ראש הממשלה יצחק רבין על הירידה מן הארץ. "נפולת של נמושות", הוא הגדיר את היורדים, ועורר סערה ציבורית. מימין ומשמאל תקפו את ראש הממשלה שעלב ביורדים ומי שרצו לגונן עליו הגדירו את דבריו כפליטת פה.

יותר משהכעיסה את רבין הביקורת, הכעיסה אותו הטענה שמדובר בפליטת פה. בהופעה בפני סטודנטים, הוא חזר על הדברים, הבהיר שהם היו מתוכננים והסביר אותם: "דווקא בשעת מצוקה בחברה הישראלית אנו חייבים לקבוע תחומים ברורים ביחסנו אל אנשים הנוטשים את המערכה, שבעיניי הם עריקים," אמר רבין. הוא הוסיף כי "הדרך להילחם בתופעת הירידה איננה בחיפושים אחרי הצדקות כיצד ובאילו תנאים מותר לרדת".

היום, אף ראש ממשלה לא היה מעלה על דעתו להתבטא כך. גם רבין, בקדנציה השניה, לא היה חוזר על דבריו. האם היו אלה דברים ראויים?

כדי להבין אותם, יש להבין את מהותה של התקופה. היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים הייתה המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה. המוראל הלאומי היה בשפל חסר תקדים. המלחמה וחרם הנפט שאחריה יצרו גם משבר כלכלי כואב. הנפילה הגדולה מתחושת האופוריה שאפיינו את המדינה אחרי מלחמת ששת הימים החריפה את השבר. ואת המשבר הזה ליווה גל גדול וחסר תקדים של ירידה מן הארץ. רבין חש, שתפקידו המנהיגותי כראש ממשלה, להציב קו אדום מוסרי, התובע מן הישראלים להיות שותפים לסולידריות הישראלית ולהתמודד יחד עם המשבר הכבד ומגנה את הנוטשים את המערכה.

אף שהדברים באמת קשים, והסגנון אינו סגנון ממלכתי ראוי, באותה סיטואציה נכון היה לומר אותם. היום המצב הוא אחר. היורדים מן הארץ, אינם הולכים ממדינה במשבר ואינם חשים כבורחים מספינה טובעת. דווקא מתוך עמדה השוללת את הירידה מן הארץ, כפי שכתבתי בחלקו הראשון של המאמר, אני סבור שביטויי גנאי כלפי היורדים אינם ראויים ועלולים להשיג את התוצאה ההפוכה. יש מקום לאמירה עקרונית בדבר הרצון והציפיה שלנו מכל ישראלי יהודי לחיות בארץ; יש מקום לשלילה עקרונית של הירידה. אולם הגישה כלפי היורדים עצמם חייבת להיות ברוח של חיבור וחיבוק.

המסר שלנו כלפי היורדים, צריך להיות על דרך החיוב, לא על דרך השלילה. לא גינוי הירידה, אלא חיוב החיים בארץ והחזרה לארץ. המסר הראוי אינו הוקעה וכעס, אלא קרבה ואהבה ורצון לראותם בחזרה. המסר אינו צריך להיות דיכוטומי – או חזרה לארץ, או ניתוק הקשר. המסר צריך להיות דיפרנציאלי: ציפיה מן היורדים לשמור על הישראליות ככל יכולתם. לבקר בארץ, לדבר עברית, לחנך את הילדים על הישראליות ועל היהודיות, להתחבר לקהילה היהודית במקום או לפחות להקים קהילת ישראלים. להתחבר לפעילות למען מדינת ישראל, ולהיות שגריריה הבלתי פורמליים, מול קמפיין ההסתה והדה-לגיטימציה כלפיה. על ישראל לפעול בקרב קהילת היורדים, בפעילות עם הנוער והדור השני, בלימודי עברית, בביקורים בישראל, בעידוד הגיוס לצה"ל במסגרת גרעיני "צבר" או במסגרות אחרות.

גינוי והוקעה רק ירחיקו את היורדים, ידחפו אותם להתרחק מן המדינה ולהתנכר אליה, להתרחק מיהדותם ולהתנכר אליה ובסופו של דבר נאבד – אם לא אותם, את ילדיהם ולבטח את נכדיהם. ככל שנסייע ליורדים לשמר ככל הניתן את הישראליות שלהם, כך יגדל הסיכוי שהם או ילדיהם יחזרו לארץ.

****

לטווח הארוך, איני רואה סיכוי לקיום יהודי משמעותי בגולה. ההתבוללות ביהדות ארה"ב ואירופה הולכת וגדלה בקצב הולך וגובר. אלמלא הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, מיליוני יהודים בארה"ב היו מתבוללים מזמן. אולם מפעלם האדיר של הזרמים, שהציל מילונים מִשְׁמָד – בסופו של דבר רק מעכב את התופעה בדור או שניים, אך אינו מונע אותה. גורם אחר המעכב את ההתבוללות הוא עצם קיומה של ישראל והזיקה אליה. ישראל כמוקד הזדהות של העם היהודי, היא גורם מכריע בזהות היהודית בימינו. אולם כל אלה הם גורמים מעכבים של התהליך, ולטווח הארוך עיקר משמעותו של העיכוב, הוא קיומו של מאגר יהודים שחלקם יעלו לארץ. מי שלא יעלו – במוקדם או במאוחר, לא יהיו עוד יהודים. גם היום, כבעבר, הציונות היא חבל ההצלה של העם היהודי. היום זו בעיקר הצלה רוחנית, תרבותית.

והיכן נמצאים היורדים בתוך התהליך הזה? מצד אחד, הזיקה שלהם לישראל, ולו בשל זיקתם למשפחתם, השפה העברית השגורה בפיהם וכד', חזקה יותר משל יהודי ארה"ב. מצד שני, למרבה הבושה, זיקתם של היורדים – ניצולי מערכת החינוך הישראלית, ליהדות, למורשת ישראל, לעם היהודי קלושה יותר משל יהודי ארה"ב. אך זה כבר אתגר של מערכת החינוך הישראלי, ולא אכנס אליו במאמר זה.

על ישראל לראות כמשימה לאומית – פעולה בקרב היורדים בארה"ב ובאירופה, על מנת לחזק ככל הניתן את הישראליות שלהם ואת זיקתם ליהדות. אין משמעות הדבר בשום אופן קיפול דגל העליה מחדש לארץ. העליה היא הדגל הראשי, אך יש להוסיף עליו את דגל הזיקה לישראל וליהדות.

לצד העמקת החינוך היהודי – ציוני בארץ, שהוא האמצעי הטוב ביותר למניעת הירידה, על ישראל להגדיר כמשימה ממלכתית את הקשר עם היורדים, כדי לטפח את ישראליותם ויהדותם, מתוך תקווה שרבים ככל האפשר מהם ומצאצאיהם יחזרו הביתה.

****

כפי שכתבתי, אין עוד מקום לבוז ולכינויי גנאי כלפי היורדים.

... ואף על פי כן, איני יכול שלא לבוז לישראלים היורדים, מכל הארצות בעולם, דווקא לגרמניה.

* "שישי בגולן"