הבלוג של אורי הייטנר

לפתח הר געש / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 28.10.13

בשבועות האחרונים מוצפת התקשורת הישראלית בקמפיין למען הירידה מן הארץ, בעיקר לברלין. דווקא לברלין. אגב, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הירידה מן הארץ בעשרים השנים האחרונות היא הנמוכה ביותר בכל שנות המדינה ונמוכה יותר מנתוני ההגירה של שאר מדינות ה-OECD. אבל כנראה שלמישהו יש אינטרס כלשהו להציג מצג שווא של ירידה המונית מן הארץ.

חלק מן הקמפיין הזה הוא דה-לגיטימציה לעצם השימוש במושג "ירידה", שהוא מושג שיפוטי, והרי בבועה הפוסט מודרניסטית אסור להיות שיפוטיים, ולכן יש להשתמש במונח הנייטראלי "הגירה". אז אני לא מקבל את תכתיבי הפוליטיקלי קורקט, ואצלי הגירת יהודים לארץ ישראל נקראת עליה והגירת יהודים מארץ ישראל נקראת ירידה, ואני בהחלט בא ממקום שיפוטי.

את תרומתי לדיון הציבורי הזה הענקתי במספר מאמרים שכתבתי, ועל כך אוסיף היום את הפינה, בה אשמיע שיר שאין כמוהו לבטא את רעיון ה"צומוד" הציוני, של דבקות בארץ ללא תנאי, שכן איננו ישראלים על תנאי.

השיר הוא שירו של דן אלמגור "לפתח הר געש". לפני כשנה שמעתי ראיון עם אלמגור, בו הביע הערצה לפועלה של בתו. לא זו בלבד שבתו ירדה מן הארץ וחיה בלונדון – היא מקדישה שם את חייה להסתה נגד מדינת ישראל, דה-לגיטימציה לישראל והיא עומדת בראש האינתיפאדה המשפטית, שנועדה להביא למעצר וחקירה מדינאים, קצינים וחיילים ישראליים, בגין "פשעי מלחמה", כביכול. אלמגור רואה במעשיה הבוגדניים והמאוסים של בתו מופת אידיאליסטי. כאשר מי שכתב את "לפתח הר געש" נמצא בתהום התודעתית הזאת, אין ביטוי מובהק מכך לביטוי "זקנתו מביישת את בחרותו".

בשיר, משתומם אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

בתקופת המאבק על הגולן, אימצתי את השיר הזה, כביטוי לדבקותנו באדמת הבזלת השחורה של הגולן והקראתי אותו בהזדמנויות רבות. לימים, פעמים אחדות הזמנתי את דן אלמגור להרצאות וערבי זמר, במתנ"ס הגולן וב"יובלים", ותמיד הקפדתי לספר לו איזו השראה השיר שלו העניק למאבקנו, ונהניתי לראות כיצד הוא נע בחוסר נוחות על מושבו.

בשנות ה-90 הקליט דני ליטני, מלחין השיר, גירסה קצת שונה שלו, שבו הכפריים לפתח הר הגעש מבינים שאם רק יבינו שיש עוד אנשים לידם ויתחשבו בהם, או אז הר הגעש יחדל מזעפו. אנלוגיה קצת אינפנטילית, יש להודות, למצבנו. כנראה שלא כל כך נוח לאלמגור עם השיר שכתב, אך אין הוא רוצה לוותר עליו לחלוטין. אני בחרתי, כמובן, להשמיע את הגרסה המקורית, הנקיה, של חוה אלברשטיין.

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו;
כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע?
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו?
מדוע זה אינם נסים משם,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד?

הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר.
מדוע זה לחזור הם מתעקשים?
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד?!

יש לפעמים, אתה פוגש תייר,
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע -
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש?
הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות, ללא עשן ורעש,
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם.
מדוע זה אינכם נסים מכאן,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט
אחת ולתמיד?

הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר.
מדוע זה אתם כה מתעקשים,
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד?

ואז פתאום - אתה מבין אותם:
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו,
ואת האם שעל הפוג'יסאן,
ואת הילד על הוזוב.
גם הם יודעים, ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר הגעש,
ואדמה המוצקה מזו
שבה טמונים בתי אבותיהם.
גם הם היו, אולי, נסים משם,
ולחפש מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד.

אך הם דבקים למדרונות ההר,
ומחכים אולי, אולי מחר?
ומקווים ליום, שכבר יבוא,
שבו ההר ישקוט מזעפו.
ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד!