הבלוג של אורי הייטנר

השינויים שחוללנו בענף המזון – רישום הארוחות ושיטת הפתקים, אינם כיף גדול. אנו רוצים לחוש בחדר האוכל כמו בבית, ובבית איננו מקבלים פתק ואיננו נדרשים להציגו ולקבל תמורתו אוכל.

אגב, אין זו הפעם הראשונה שאנו מקבלים החלטות הנוגעות לענף המזון ופוגעות בתחושת הבית. לפני שני עשורים וחצי, החלטנו לנעול את המקררים במטבח. עד אז, המקררים היו פתוחים, וכל מי שחשקה נפשו נכנס ולקח. התוצאות היו בעייתיות ביותר, מבחינה תקציבית, מבחינת יכולת המעקב, מבחינת עוגמת הנפש כשהגענו לארוחת הערב ומצאנו שמרבית הארוחה כבר נאכלה... הייתה זו החלטה מתבקשת, הגיונית לחלוטין. אך רגשית, היא לא הייתה קלה. הרי חדר האוכל הוא הבית שלנו, ומי נועל את המקררים בבית? נכון. תחושת הבית נפגמה. אך ההיגיון גבר. הבנו, שמטבח ציבורי של קיבוץ, אינו בדיוק מטבח פרטי של משפחה, ומקרר ציבורי אינו מקרר ביתי. הפגיעה בתחושת הבית מידתית ומוצדקת.

כך גם שיטת הרישום. לשמחתי, לא הפרטנו את המזון, לא החלטנו על תשלום על הארוחות, אולם החלטנו להתנהל באופן הגיוני, עם מעקב מסודר על כמויות ובאופן שיאפשר לנו לחסוך בהוצאות ולשים קץ לגרעון התמידי בענף.

הרישום והפתקים מאפשרים לנו ליישם את ההחלטות העקרוניות שקיבלנו בנוגע לאכילה בבית ולתשלום אורחים. אמנם לא התקבלה הצעתי לתשלום מלא על לקיחת אוכל הביתה, אולם גם הצעות הפשרה שהתקבלו, אינן ישימות ללא רישום. לפחות תופעה אחת, שגרמה לנו לעוגמת נפש רבה, נעלמה מחיינו, והיא לקיחת כמויות המזון חסרות הפרופורציות בלילות שבת.

כמובן שעלינו לעקוב אחרי אופן הביצוע ולבחון מעת לעת את השיטה ולייעל אותה. למשל, אני סבור שהרישום צריך להיעשות אחרי לקיחת האוכל ועל פי האוכל שנלקח בפועל. זה יהיה נוח יותר, יעיל יותר, הגיוני יותר ובעיקר – ימנע אי הבנות ותחושות של אי אמון, כמו אלו שלילי תיארה באחד המידפים האחרונים.

חשוב לזכור – חדר האוכל הוא הבית שלנו, אך הוא מקום ציבורי. עלינו לשאוף למקסימום תחושת בית בחדר האוכל, אך תוך הכרה בכך שהוא מוסד ציבורי, ועליו להתנהל באופן ציבורי.

****

גם גישתי לכשרות בחדר האוכל נובעת מאותה גישה. ההחלטה על הכשרת חדר האוכל נבעה מסיבות כלכליות – היכולת לארח קבוצות בתשלום ולתת מענה לכל אורחי התיירות.

אולם אני רואה בהכשרת חדר האוכל חשיבות חברתית וציבורית – היכולת של כל אחד מאתנו ומאורחינו לאכול בו. יש באורטל שומרי מסורת, שהייתה להם בעיה אמתית באכילה בחדר האוכל. היו וישנם באורטל "חוזרים בתשובה", שאינם יכולים לאכול בחדר האוכל אם אינו כשר. ויש לרבים מאתנו בני משפחה וחברים דתיים או מסורתיים, השומרים על כשרות ואנו רוצים שיוכלו להתארח בחדר האוכל. אנו מעסיקים עובדים דתיים, שבמשך שנים לא יכלו לאכול עמנו וכעת, סוף סוף, הם יכולים.

בבית הפרטי, כל אחד ינהג כרצונו ויחליט אם הוא שומר על כשרות או לא. כמוסד ציבורי, מן הראוי שחדר האוכל יהיה כשר ואני שמח על השינוי הזה (גם אם לא כל מה שנלווה אליו נוח לי).

****

בצעירותי, הייתי יחפן. גם לחדר האוכל נהגתי ללכת יחף – בימי חול, בשבתות ובחגים.

בביתי אני תמיד יחף. אבל אני שלם עם האיסור להיכנס יחפים לחדר האוכל. באופן אישי – ממש לא מפריע לי שאנשים נכנסים יחפים לחד"א. איני יודע האם זה מפריע לרוב החברים. אבל אני יודע שזה מפריע לחברים רבים. ומאחר וחדר האוכל אינו רק הבית שלי, אלא מוסד ציבורי, ברור לי שכללי ההתנהגות בו שונים מהכללים בבית פרטי. אם חברים רבים חשים שכניסה לחדר האוכל יחפים פוגעת במכובדות של חדר האוכל כמקום ציבורי, אני מכבד זאת וסבור שעלינו, כקהילה, לנהוג כך.

****

המתח בין חדר האוכל כביטול לקהילתיות המשפחתית שלנו להיותו מערכת ציבורית, בא לידי ביטוי במחלוקת בנוגע להתנהגות הילדים בחד"א, כפי שבאה לידי ביטוי במאמריהם של ענבל וסטיב.

הזדהיתי עם שניהם ועם שניהם לא הסכמתי. הזדהיתי עם ענבל, שביטאה את הרצון לראות בחדר האוכל בית, שהילדים חשים בו נוח, ושהם יכולים להתנהג כפי שילדים מתנהגים, כולל להרעיש ולהתרוצץ. הזדהיתי עם רצונה שלא נהיה מכופתרים מידי, ושהחברים שילדיהם גדלו יזדהו עם החברים שילדיהם עדין קטנים, יבינו אותם, לא יכעסו עליהם, לא יצפו מהם להתנהגות כבמוזיאון, כי חדר האוכל אינו מוזיאון. הוא הבית שלנו.

וכעבור שבוע, הזדהיתי עם תשובתו של סטיב. סטיב הצביע על הרצון שחדר האוכל יהיה מקום מכובד ונעים, שניתן לשבת בו בשקט, לאכול בנחת, ברוגע, בסבלנות. הוא הצביע על המחויבות שלנו לחנך את ילדינו לכבד את הזולת, להיות מנומסים, לדעת כיצד מתנהגים במקום ציבורי. הילדים שלנו רואים אותנו מסתובבים בבית בתחתונים, וברור להם שלא נצא כך החוצה, בוודאי לא לחדר האוכל. הם יכולים להבין, באותה מידה, שלא כל מה שהם מרשים לעצמם בבית, הם יכולים להרשות לעצמם בחדר האוכל.

ענבל וסטיב הציגו את שני האפיונים של חדר האוכל – כבית וכמוסד ציבורי, ומאחר והוא גם בית וגם מוסד ציבורי, שניהם צודקים. מה שהפריע לי בשני המאמרים, הוא ששניהם ראו רק צד אחד במשוואה הזו והתעלמו מצדה האחר.

כנהוג בקהילתנו, עלינו ליצור את האיזון הנכון, את שביל הזהב, בין המסר של ענבל לבין המסר של סטיב. שני המאמרים חשובים מאוד, כיוון שהם העלו על סדר היום נושא החשוב לכולנו, משתי זוויות ראיה שונות, אך שתי זוויות ראיה נכונות. חכמת הקהילה היא יצירת שביל הזהב הנכון והראוי, שהכל יוכלו לחיות עמו, תוך התחשבות הדדית.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל