הבלוג של אורי הייטנר

* אל מול ההתנגדות לשחרור מחבלים במסגרת המו"מ עם הפלשתינאים, נשמעה טענה שהסיבה לשחרור היא סירוב הממשלה להסכים מראש להגדרה של נסיגה לקווי 4.6.67 ולהקפאת הבניה בהתנחלויות. בין שלוש האפשרויות שעמדו בפני הממשלה – היא בחרה בשחרור מחבלים.

איני יודע האם ועד כמה הדברים נכונים. הם אמנם הוכחשו אך הייתה זו הכחשה רפה, שאני מסיק ממנה, שגם אם הפרטים אינם מדויקים, אין זו גרסה מופרכת. מבלי להיכנס לשאלה האם המידע נכון, אתייחס אליו ברמה העקרונית.

עקרונית, ישראל חייבת לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. ואכן, המו"מ הוגדר ככזה, ולכן נתניהו הציג כהישג את העובדה שאחרי 4 שנות סרבנות פלשתינאית, אבו מאזן הסכים למו"מ ללא תנאים מוקדמים. אלא שמסתבר, שיש כאן פטנט מקורי, שאינו מוכר במחשבה המדינית – מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם תנאים מוקדמים. כלומר, המו"מ הוא ללא תנאים מוקדמים, אך כדי שצד ב' יסכים לכך שהוא יהיה ללא תנאים מוקדמים, הוא מעמיד תנאי מוקדם לצד א'. למה הדבר דומה? לכך שאחלק מוצר בחינם, תמורת 100 ₪. אם תשלם לי 100 ₪, תקבל את המוצר בחינם. 

* ועם זאת, אם קיים אילוץ לבחור בין שלושת התנאים המוקדמים: הגדרת נסיגה לקווי 49', הקפאת הבניה ושחרור המחבלים – הבחירה בשחרור המחבלים היא הרע במיעוטו, מאחר ומדובר בעניין טקטי, ואילו שני התנאים האחרים הם אסטרטגיים.

התביעה לקבל את ההגדרה של קווי 4.6.67 מייתרת לגמרי את המו"מ. משמעות הדרישה הזו, היא שבאחד הנושאים המרכזיים ביותר, אולי המרכזי ביותר במו"מ, ישראל תקבל מראש כתכתיב את עמדת הצד השני. כמובן שמדובר באבסורד.

גם התביעה לעצור את הבניה היא בלתי קבילה. הרעיון שמאחורי הדרישה הזאת, הוא ההתייחסות הכוללת לכל הבניה ביו"ש ובירושלים כמכלול אחד. והרי על כך בדיוק נסוב המו"מ. אני סבור שישראל צריכה להגדיר לעצמה, בקווים כלליים, על אילו אזורים היא מוכנה לוותר ועל איזה לא, ועל פי הגדרה זו לבסס את מדיניות ההתיישבות והבניה שלה. עליה לעשות כן כהחלטה פנימית, לא כתכתיב וכתנאי מוקדם למו"מ, ובוודאי לא בדרישה הגורפת להקפאה מוחלטת.

בשחרור המחבלים, אין ויתור ישראלי בנושאי הליבה של המו"מ. עם זאת, השחרור הוא בלתי מוסרי, הוא פוגע בביטחון המדינה והוא סותר את הרעיון של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לכן הוא שגוי מעיקרו.

* רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט, לא עצרו את הבניה בעת מו"מ או תמורת מו"מ. הרעיון של הקפאת בניה, הוא הברקה של אובמה, מתוך חוסר הבנה של המציאות המזרח תיכונית. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את הבניה, כמחווה לפתיחת המו"מ, היה נתניהו. כזכור, הבניה הוקפאה והמו"מ לא חודש. בעצם רעיון ההקפאה, העלה אובמה את הפלשתינאים על עץ גבוה, והשגיאה הזו היא אחד הגורמים המרכזיים לכך שבמשך 4 שנים לא התקיים מו"מ. כנראה שהצעד הבלתי מוסרי והמסוכן של שחרור מחבלים רוצחים, הוא הסולם שנועד להוריד את אבו מאזן מהעץ.

חבל שנתניהו מצמץ. היה עליו לעמוד על כך, שהמו"מ אינו אינטרס ישראלי בלבד, והפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם מנהלים עמנו מו"מ. אם הם רוצים באמת ובתמים לשאת ולתת, עליהם פשוט להיכנס לחדר הדיונים, להתיישב ליד השולחן ולדבר. ללא תנאים מוקדמים.

* חוליגנים מהיישוב בת עין תקפו חיילי צה"ל. מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הוא אויב. אויב של צה"ל הוא אויב של מדינת ישראל ושל עם ישראל. אל אויבים יש להתייחס כאל אויבים – ללא סלחנות וללא חמלה. האנשים האלה הם גיס חמישי. הם בוגדים במולדת.

* מתוך מאמר של אייל מגד ב"הארץ", בעקבות תחקיר "כלבוטק" על "זוגלובק": "השואה 'שלנו', החד פעמית והבלתי נתפסת, מתגמדת נוכח הזוועות היומיומיות, הנצחיות, שהמין האנושי מעולל לבעלי החיים הנתונים לשליטתו".

מאחר והשואה "שלנו" מתגמדת ליד שואת בעלי החיים, הרי שהתגובה על שואת בעלי החיים צריכה להיות חמורה לפחות כמו התגובה על השואה "שלנו". לכן, יש להחיל במקרה הזה לפחות את החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.

על פי החוק הזה, נגזר דין מוות לאייכמן ולדמיאניוק (שבערעור זוכה מחמת הספק). זה גזר הדין הראוי לכל השותפים לשואת בעלי החיים. גזר דין מוות לכל מי שבחייו שחט / בישל / מכר / אכל בשר. ועוזריהם. גם הקופאית בסופרמרקט. גם שוטף הכלים במסעדה. הרי אייל מגד הוא הומניסט.

* גם מי שדרך על נמלה לא יהיה זכאי לחנינה. שואה היא שואה היא שואה.

* אייל מגד, בנו של הסופר הדגול חתן פרס ישראל אהרון מגד, מגדיר מחדש את המושג "חומץ בן יין". החומץ הקלוקל ביותר בן היין המשובח ביותר.

* לאור פרשת הציתותים של ארה"ב לידידותיה, כתבתי על הצביעות והשרירותיות ביחס לפולארד, ועל הצורך להגביר את המאבק לשחרורו. תגובה שקיבלתי על כך, טענה שטובתה של יהדות ארה"ב היא שפולארד ימצה את עונשו עד תום, בשל החשש מתדמית הנאמנות הכפולה שעלולה לדבוק בה. מבלי להיכנס כאן לשאלה האם החשש הזה מוצדק, ואם הוא מוצדק האם הוא עומד מעל הערך המרכזי של היהדות – הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבין זה בזה"; עצם הטענה הזו היא עדות למשמעות האמתית של הגולה. היום, לדבר על "גולה", זה לא פוליטיקלי קורקט. מדברים על "תפוצות", כאשר ישראל היא אחת מהתפוצות שבהן חיים יהודים. והנה, בארה"ב, המדינה שבה נהנים היהודים מחופש, רווחה, השפעה וכוח פוליטי חסרי תקדים, אנו מגלים גישה כל כך גלותית, במובן הבסיסי ביותר של המושג גלות: פחד תמידי, חשד תמידי, צורך להוכיח תדיר "נאמנות". בגלות, לעולם אינך בעל הבית וגם לא באמת בן בית. אתה תמיד אורח, רצוי יותר או פחות, ותמיד חייב לְרָצוֹת את בעלי הבית. הציונות הציגה חלופה, "להיות עם חופשי בארצנו", "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"; חלופה של עם הלוקח אחריות מוחלטת על חייו.

ההצלחה הגדולה ביותר של הפוסט ציונות, היא הוצאת שם רע לשלילת הגולה ולכור ההיתוך; שני מושגים שהפכו לבלתי לגיטימיים, למשל ולשנינה, ללא פוליטיקלי קורקט. במלאת 40 שנה לפטירתו של דוד בן גוריון, האדם המזוהה יותר מכל עם הערכים הללו, מן הראוי להחזיר אותם למרכז תודעתנו, עם הכרה בשגיאות שנעשו בשמם ועם הצורך לתקן את הכשלים באופן מימושם, אך הם עדין תקפים, ראויים ועלינו לחזור אליהם.

* משה דיין, סאדאת וקיסינג'ר תכננו יחדיו את הפלישה המצרית במלחמת יום הכיפורים. דיין הורה לרצוח את הנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון כיוון שידע יותר מידי...

ישראל הסגירה את פולארד לאמריקאים וסייעה להפללתו כדי שיישב במאסר עולם, כיוון שהוא ידע על כך ששמעון פרס הוא סוכן ה-CIA...

השב"כ רצח את רבין כדי להעליל על הימין את הרצח ובכך למנוע את נצחונו בבחירות...

פרס הורה לרצוח את רבין, כיוון שהוא עמד לבטל את הסכם אוסלו וכדי למנוע בעדו מלעשות כן...

המוסד עומד מאחורי מתקפת ה-11 בספטמבר כדי לסכסך בין ארה"ב לעולם המוסלמי...

הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות תפרו תיקים לאולמרט כדי לסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עם הפלשתינאים...

נתניהו והשמאל תפרו את תיקי האונס של קצב, מחשש שעם סיום תפקידו כנשיא הוא יתמודד נגד נתניהו וידיח אותו מראשות הליכוד ולאחר מכן יעלה את הליכוד לשלטון...

... דודו אמתי נפגע מדברים חריפים שכתבתי נגדו אחרי שהפיץ את אחת התאוריות הללו. צר לי על הפגיעה האישית, ואני מתנצל על הדברים שכתבתי ופגעו בו.

אך לגבי התיאוריות עצמן... נו, באמת...

* נסעתי במנהרת הכרמל. בכניסה שילמתי על השימוש, ובנוסף לקבלה קיבלתי כרטיס קשיח שאותו עליי להחזיר ביציאה. אלא שבטעות נכנסתי לנתיב של המנויים, וכשהגעתי ליציאה, לא יכולתי להחזיר את הכרטיס. אחריי היו מכוניות, ולא יכולתי לחזור ברברס ולהיכנס לנתיב הנכון. ועל כך נקנסתי.

לכאורה, מה הבעיה בכך? קיבלתי כרטיס, לא החזרתי אותו ומגיע לי קנס. אלא שכלל לא ברור לשם מה צריך את הכרטיס הזה. הרי שילמתי בכניסה, קיבלתי קבלה, מדוע איני יכול לנסוע בחופשיות ולצאת ללא טרטור? לשם מה התנועה מעוכבת ביציאה, על החזרת הכרטיסים המיותרים?

* הלוויה בבית העלמין בחולון. החזן מתנהל כמו בסרט נע במפעל בשר. חוסר רגישות בולט כלפי המשפחה האבלה, העדר יחס אישי מכבד כלפי הנפטרת. "אל מלא רחמים שוכן במרומים... אֶת המנוחה פלונית בת – איך קוראים לאמא שלה?!", כאילו לא יכול לברר דקה קודם. "עכשיו הנכדים והבנות יספידו" אמר, וקפץ לענייניו. כעבור דקות אחדות חזר ושאל בקול: "הנכדים גמרו כבר?"

"עכשיו מתחיל מסע הלוויה, הגברים הולכים קדימה ואחריהם הנשים". לשמחתי, הקהל התעלם מההנחיה הבזויה הזאת. הולכים אל הקבר והוא מכריז: "הגברים בצד הזה, הנשים בצד הזה". וגם כאן הקהל לא ציית, ולזכותו ייאמר שלא התעקש. פעל ב"שיטת מצליח", אולי הפעם זה יצליח.

המנוחה הורדה אל הקבר, והחזן מזנק על הקבר שליד ומתחיל לשאת נאום חוצב להבות. "המנוחה הייתה אישה צדקת. היא תרמה לצדקה, היא הדליקה נרות בכל שבת. בכל שבת היא הדליקה נרות. ואתם הנכדים, תלכו בדרכה. תנשקו את המזוזה. תניחו תפילין. תדליקו נרות שבת. תשמרו על השבת. לפחות תשתדלו לשמור על השבת... היא עולה לפגוש את הצדיקים. לא רק את אבותינו. גם את האחרונים, גם את הבאבא סאלי, גם את הרב עובדיה".

עד כאן. לא יכולתי עוד לשאת את הביזיון והסתלקתי משם.

אח"כ מתפלאים למה הציבור הרחב סולד מהממסד הדתי. אילו הסלידה הייתה רק מן הממסד הדתי, ניחא. אבל כתוצאה מהחזיונות הללו הציבור סולד מהדת ומהדתיים. כשאלה הם "כלי הקודש" – אין חילול השם גדול יותר.

וכשהגעתי הביתה פתחתי את העיתון, וקראתי ראיון עם הרב הראשי, המתבכיין על החקיקה "האנטי דתית". אנטי דתית?! אין חקיקה פרו דתית יותר מחקיקה שנועדה להחליש את הממסד הדתי ואת התלות בו. אין דבר אנטי דתי יותר מהממסד הדתי, הפוגע בדת ומשניא אותה על הציבור הרחב.

* ביד הלשון

אני קורא בכל גיליון של חב"ע את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

... ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* "חדשות בן עזר"