הבלוג של אורי הייטנר

אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות והמרתקות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, היא הרנסנס ההולך ומתגבר של יהדות ישראלית מתחדשת. העשרות היו למאות, לאלפים, לרבבות ואף יותר – ישראלים, שאינם  אורתודוכסיים, המתחברים ליהדותם, בבתי מדרש, בקהילות מתפללות, בקבלות שבת, בתיקוני ליל שבועות, בהתכנסויות ייחודיות בתשעה באב, בסדרי ט"ו בשבט, ביצירה אמנותית מוסיקלית, ספרותית ופלסטית העוסקת בחומרים היהודיים, בעיסוק אינטנסיבי ומגוון בפרשת השבוע, בדרישה לביעור הבערות ובהעמקת הזיקה ליהדות במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, במכינות הקדם צבאיות ועוד.

המהלך הזה בונה את הקומה השניה של הציונות – הקומה התרבותית, הרעיונית, הערכית, הרוחנית; לצד תחייתו הפיסית של העם היהודי - תחייתו הרוחנית, תחיית היהדות. המהלך מערער מוסכמות כמו החלוקה הדיכוטומית בין חילונים ודתיים ומפר את האקסיומה שיהדות היא רק דת, שהדת היהודית היא רק הזרם האורתודוכסי, ושהיהדות שייכת לדתיים, ואילו החילונים מוותרים עליה, וטועמים אותה בבר מצווה, בחתונה ובאבלות. היא יוצרת אקסיומה חלופית, על פיה יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, היהדות היא של כולנו, ואיננו משתמטים מן העיסוק בה ומלימודה, איננו מתבטלים מהמשך יצירתה ואנו עומדים על זכותנו להיות בני בית ובעלי בית בתוכה. אין זה מהלך לעומתי לדתיים, אלא מהלך מגשר בין חילונים, מסורתיים ודתיים, סביב המורשת המשותפת לנו, מתוך כיבוד הדרכים השונות לפרשה, לדורשה, לקיימה וליצור בה.  

מן הראוי שישראל כמדינה יהודית תראה בהתחדשות היהודית יעד לאומי חשוב. בפועל, המדינה מתעלמת ממנה במקרה הטוב ומתנכרת לה במקרה הרע. כל עוד מדובר במס שפתיים, הכל מכירים בחשיבותה. אולם כאשר מדובר במעשים ובתקציבים, היד קפוצה לחלוטין. כל המשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה ללימודי יהדות ולתרבות יהודית, הולכים לחרדים ולציונות הדתית.

הסיבה לכך פוליטית. תנועת ההתחדשות היהודית לא השכילה לפעול בפוליטיקה ולהיאבק על משאבים. החרדים סולדים מן ההתחדשות היהודית, מאחר ולשיטתם "חדש אסור מן התורה". הם מעדיפים את החילונים בבורותם ובערותם, ורואים איום בכל אלטרנטיבה ביהדות. גם הזרם החרד"לי בציונות הדתית נוטה לכיוון הזה. ואילו המיינסטרים של הציונות הדתית רואה בחיוב את התופעה, אך חושש מפגיעה בתקציבים למוסדותיו. ואילו הפוליטיקה החילונית אדישה להתחדשות היהודית. היא מממנת בגדול מוסדות האורתודוכסים, כולל חרדים שאינם ציונים ואינם תורמים למדינה, בשל צרכים פוליטיים. וההתחדשות היהודית נטולת העוצמה הפוליטית, אינה משחקת תפקיד בעבורם.

ארגוני ההתחדשות היהודית נסמכו על הפילנתרופיה של יהדות ארה"ב, אולם מאז משבר  2008, תמיכתה כמעט ופסקה. וכך, יש יחס הפוך בין הביקוש ההולך וגובר והצורך ההולך ומתעצם של הציבור בפעילות הזו, למשבר הכלכלי ההולך ומחמיר של הארגונים, עד כדי סכנה קיומית.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים  הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגיה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

* "ישראל היום"