הבלוג של אורי הייטנר

* בניית שכונת מבשרת אדומים (שטח E1) הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב לבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט, במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך המדינה הפלשתינאית. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.

* שטח E1 סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים כבר מזמן הייתה עומדת על תלה.

* העיתוי הוא התירוץ הקבוע של מתנגדי ההתיישבות. העיתוי לעולם אינו מתאים. אם אנו נמצאים במו"מ, העיתוי גרוע כי הוא מפריע למו"מ. אם אין מו"מ, הוא גרוע כי הוא ימנע מו"מ. בתקופה של שקט ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא עלול להפר את השקט. בתקופה של מתח ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא מוסיף שמן למדורה. ובזמן שישראל נאבקת נגד הגרעין האיראני (כלומר בעשרים השנים האחרונות) העיתוי גרוע כי הוא פוגע במאמץ הזה.

כמובן שאלה תירוצים הנובעים מההתנגדות (הלגיטימית בפני עצמה) לעצם ההתיישבות. אך מי שמודע לחשיבות האסטרטגית העליונה של ההתיישבות במבשרת אדומים, וזו מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מבין שיש לקבל החלטה וליישם אותה, ללא קשר לעיתוי. העיתוי הנכון היה מזמן והעיתוי היום טוב יותר מבעתיד.

* ולמרות העמדה העקרונית שהצגתי בהערה הקודמת  – השבועות האלה הם מקרה חריג שבו באמת ובתמים העיתוי אינו מתאים להחלטות על בניה והתיישבות. אין המדובר, כרגע, במאבק המתמשך נגד הגרעין האיראני. מדובר במאבק נקודתי, בשבועות הקרובים, למניעת ניסיונו של הממשל האמריקאי ליישם מדיניות פייסנית כלפי איראן, ולחתום עמה על הסכם מינכן ב'. בסיטואציה הזאת, אסור לנו להסיט את האש לעברנו בגין החלטות התיישבותיות שנויות במחלוקת, ולמקד את כל האנרגיות בתחום המדיני לסיכול ההסכם הזה. פרסום מכרזים וקידום התכניות במועד זה, מחבלים במאמץ הלאומי העליון.

* החלטות שר השיכון בנושאי התיישבות ביו"ש ללא ידיעתו של ראש הממשלה, חמורות ביותר; חמורות כמעט כמו הובלת תהליך אוסלו בידי יוסי ביילין מאחורי גבו של יצחק רבין. לכאורה, מדובר בהחלטות שהן בסמכותו של שר השיכון. אך זוהי פורמליסטיקה של ראש קטן. בפועל, כל בניה ביו"ש הנה בעלת משמעות מדינית, ולכן כל החלטה בנדון מחייבת את אישורו של ראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה.

* כאשר "גוש אמונים" החל לפעול למען התיישבות ביו"ש, נאמר לאנשיו: לכו לגליל ולנגב. היום, כאשר הגליל והנגב הם יעד מועדף בציבור הדתי לאומי, הגורמים שהזמינו אותם ללכת לגליל ולנגב, נמצאים במקום אחר לגמרי. היום הם נאבקים נגד התיישבות יהודית בגליל ובנגב. הם מנהלים ג'יהאד רצוף שקרים נגד ועדות הקבלה, שהן תנאי הכרחי לקיומם של יישובים כפריים קהילתיים. הם מפגינים נגד הקמת יישובים בנגב. עצם המושג התיישבות יהודית מוצג בפיהם כ... "גזענות".

יש לברך את הממשלה, שביום השנה למותו של דוד בן גוריון קיבלה החלטה ציונית על הקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב.

* האם גל הרציחות והפיגועים לאחרונה הוא "אינתיפאדה שלישית"? בשאלה הזאת טמונה אמירה, על פיה יש דבר ידוע ומוכר שנקרא "אינתיפאדה", היו שתיים כאלו והשאלה היא האם הסימנים מעידים על שלישית.

אין כל דמיון בין שתי האינתיפאדות הקודמות. הראשונה הייתה פרץ התקוממות עממית, שתחילתה ללא ארגון והנהגה, שהפתיע גם את אש"ף. היו אלו הפגנות סוערות ואלימות בכל יש"ע, חסימות צירים ויידוי אבנים ובקת"בים כלפי התחבורה הישראלית. אט אט התגבשה הנהגה, בהמשך החלו פיגועים.

האינתיפאדה השניה לא הייתה באמת אינתיפאדה (בעברית – התנערות, כלומר התקוממות). הייתה זו מתקפת טרור קשה, שעיקרה – פיגועי התאבדות, ירי על יישובים ובדרכים והיא לוותה גם בהפגנות סוערות ואלימות. מתקפת הטרור הזאת הייתה מאורגנת ויזומה בידי הרשות הפלשתינאית. גורמי המודיעין הישראלי היו מודעים להתארגנותה, הזהירו מפניה ונערכו לה. היא הייתה מימוש אסטרטגיית אוסלו של ערפאת – השגת מקסימום הישגים בהסדרי ביניים שאינם מחייבים חתימה על סיום הסכסוך, כדי לזכות בעצמאות חלקית וליצור בסיס טרור ביו"ש, והסלמת המאבק המזויין מתוך יו"ש, בהנהגה מקרוב שלו ושל אנשיו. אחרי שדחה את הצעות ברק בקמפ-דיוויד, הוציא ערפאת לפועל את תכניתו (כאשר נתלה כתירוץ בביקור שרון בהר הבית).

היום, כך נראה, מדובר בגל שאינו דומה לשתי האינתיפאדות. הפריסה המודיעינית של השב"כ ביו"ש חזקה מאוד ומערכת הביטחון מנהלת מערכה יומיומית נגד ארגוני הטרור, עם מאסרים רבים, כמעט מידי לילה. במצב הזה, היכולת לארגן מתקפת טרור ופיגועים גדולים נפגעה באופן משמעותי. אולם ההסתה נגד ישראל של הרש"פ, במערכת החינוך הפלשתינאית, במסגדים ובתקשורת הפלשתינאית מעודדת אנשים לבצע באופן פרטני פיגועים, ללא ארגון מרכזי.

יש קושי להתמודד עם פיגועים מהסוג הזה. אולם רק לפני 11 שנה עוד שמענו שאין שום אפשרות למנוע פיגועי התאבדות. מחבל מתאבד הוא טיל מונחה מדויק המתוחכם ביותר והנחוש ביותר; אי אפשר לנצח את הטרור. עובדה שמצאנו תשובות וניצחנו. אני מאמין שצה"ל ושירותי הביטחון ימצאו פתרון גם לסוג הטרור הזה.

* ההודעה הלאקונית של המשטרה בראשיתן של חקירות, על פיהן המשטרה בודקת את כל כיווני החקירה האפשריים, היא הודעה אחראית וראויה. אולם הן במקרה של תומר חזן והן במקרה של שריה עופר, שנרצחו בידי מחבלים, ההודעה הלאקונית הזאת נישאה על כף הדמיון והרשעות לשמועות על רקע פלילי, שקשרו את הנרצחים ל"רקע". וכך, מתוך רוע לב לשמו וחיבה לסנסציות, אנשים רעים הוסיפו מכאוב לכאבן של המשפחות השכולות, לכאבם של יקירי הנרצחים.

* התעקשות השב"ס לא לאפשר לאביו של החייל עדן אטיאס שנרצח בפיגוע בעפולה ללבוש בגדים אזרחיים בהלוויית בנו, אלא לעמוד ליד קברו במדי אסיר, היא חוסר התחשבות וחוסר רגישות. מסתבר שרק ברגע האחרון התרצה השב"ס והסכים שהאב לא יהיה אזוק בשעת ההלוויה. חברה נבחנת ביחסה לאסירים. גם הגרוע שבפושעים – בשעה שהוא אסיר, הוא אדם חסר ישע. והוא קודם כל בן אדם. וכאשר אסיר מאבד את בנו, ברצח אכזרי כל כך, אנו יכולים להרשות לעצמנו יחס יותר רגיש ומתחשב.

* גונן גינת, בעל טור ב"ישראל היום", שאני אוהב מאוד את כתיבתו, סיפר בטור שלו שהרב הראשי דוד לאו השתתף בכנס של עמותת "אלומה" – עמותה התומכת בבנות דתיות המתנדבות לצה"ל על אף הפטור שיש להן (שמספרן הולך וגדל בשנים האחרונות), ושבדבריו בכנס הוא אמר שהבנות הדתיות יודעות שאין אמת ב"איסור ההלכתי", כביכול, בגיוסן לצה"ל.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. דווקא כיוון שיצאתי נגד בחירתו, ושתקפתי אותו על דבריו לאחרונה נגד "גל החקיקה האנטי דתית" כפי שהוא מכנה את החוקים שנועדו להגן על הדת מפני המונופול של הממסד הדתי הכוחני המתחרד, שמחתי מאוד על הדברים. כיוון שהעיקרון של "מעשיך יקרבוך מעשיך ירחיקוך" משמש נר לרגליי, מיהרתי לכתוב בשבח דבריו. קיוויתי שהם מוכיחים שטעיתי לגבי הרב לאו, שזאת רק ההתחלה ובקרוב אוֹכל בשמחה את הכובע.

מסתבר שגונן גינת טעה. מי שאמר את הדברים לא היה הרב דוד לאו, אלא בן דודו הרב בני לאו. בני לאו הוא דתי ציוני, אדם מתון בדעותיו, שאותו ואת דעותיו אני מכיר היטב, מכיר ומוקיר, ואני ממש לא מופתע שהוא אמר את הדברים.

לצערי הרב, מסתבר שלא טעיתי בנוגע לרב דוד לאו.

* באתר של ארגון מסוים הייתה הפניה לעמוד הנקרא "שקיפות". כבר מצא חן בעיניי, לראות ארגון הנפתח ביוזמתו לקהל הרחב. נכנסתי לעמוד. ומה היה תוכנו? "מתנצלים. העמוד אינו מעודכן כרגע. אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר". שקיפות.

* ביד הלשון

אלי מייזליש כתב בגיליון הקודם על חבריו "ברי המזל" שגם בגילם הנם צלולים ובריאים ומתפקדים.

ברי מזל? מן הסתם, רבים של "בר מזל". בר הוא בארמית בן. בר מזל הוא אדם שהתמזל מזלו.

בר מתקיים רק בזכר יחיד. נקבה של בר מזל אינה ברת מזל אלא בת מזל, כמו בת מצווה. רבים של בר מזל הם בני מזל, כמו בני מצווה.

ולאלי בר המזל אני מאחל אריכות ימים ובריאות טובה.

* "חדשות בן עזר"