הבלוג של אורי הייטנר

* נובמבר 2013.

מינכן 2.

* אין לי ספק שהפילוסופיה הפייסנית, שעומדת מאחורי מינכן 2 כפי שעמדה גם מאחורי מינכן 1, היא פילוסופיה שוחרת טוב, שוחרת שלום. אך כאילו על הפילוסופיה הזאת נאמר שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. למעשה זו פילוסופיה בלתי מוסרית, כיוון שהיא עורקת מן המאבק בין טוב ורע, שתכליתו היא ליצור עולם טוב יותר, ומוסרת לרע את הניצחון.

* האם חתימת הסכם מינכן 2 היא כישלון של נתניהו?

אילו חתימת ההסכם הרע הזה הייתה נמנעת, זו הייתה הצלחה של נתניהו. ולכן, החתימה על ההסכם הזה היא כישלון שלו. הוא נכשל במאמציו הכבירים לשכנע את המערב להימנע ממנו.

מבחן התוצאה הוא מבחן חשוב, אך אין הוא חזות הכל. לא פחות חשוב המבחן המוסרי. במבחן המוסרי, ייאמר לזכותו של נתניהו, שהוא נאבק בכל כוחו, עד הרגע האחרון, כדי למנוע את הכניעה לרֶשָׁע העולמי. כפי שיהיה מגוחך להאשים את צ'רצ'יל שהוא נכשל במניעת הסכם מינכן 1, כך מגוחך להאשים את נתניהו שהוא נכשל במניעת הסכם מינכן 2.

* לפני שבועיים, כאשר סבב השיחות לא הניב את מינכן 2, כתבתי כאן שניצחנו בקרב אך המערכה עוד לפנינו. השבוע הפסדנו בקרב, אך המערכה עדין לפנינו. כעת יש להפעיל כל לחץ אפשרי, כדי שהסכם הקבע עם איראן לא יהיה מינכן 3, כי אז זה יהיה מסוכן הרבה יותר. יש להפעיל כל לחץ אפשרי כדי להבטיח שבתום תקופת הביניים יוחרפו הסנקציות באופן משמעותי, עד כדי חרם טוטאלי על הכלכלה האיראנית, כדי לכפות עליה את ביטול תכניתה הגרעינית. זאת הדרך היחידה למנוע את ההכרח בפעולה צבאית.

* ולגבי השאלה המיתממת – מה? כל מנהיגי העולם טיפשים? הם לא מבינים?

התשובה היא – סקירה מהירה של תולדות המאה ה-20. גם אז מנהיגי העולם לא היו טיפשים אבל הם לא הבינו, והמחיר היה עשרות מיליונים הרוגים, במלחמות שניתן היה למנוע אותם. הם לא נמנעו בשל קוצר ראי והעדפת הסיפוק המיידי של "שלום עכשיו" על פני אחריות אמתית לעתיד האנושות. וחבל שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כאשר היא מופקדת בידי אישים כאובמה – צ'מברליין של המאה ה-21.

* בזכות מה בוז'י הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה?

בזכות השתיקה.

* רגע ההודעה על נצחונו של הרצוג בפריימריז של מפלגת העבודה, הוא יריית הפתיחה של הקמפיין להדחתו. המדיחים: איתן כבל ואראל מרגלית. אולי גם שלי יחימוביץ'. ... ואולי גם שמעון פרס.

* אחרי עשרים שנה, הצבעתי בבחירות האחרונות למפלגת העבודה. בזכות שלי יחימוביץ'. לא עוד.

* במאמר ב-ynet "הכיבוש של הרצוג", מסביר ההיסטוריון ד"ר יחיעם וייץ את הפסדה של שלי יחימוביץ' בזניחת המסר המדיני ובהשלמה עם "אקיבוש" וה"איטנכלות". "בעולמה של יחימוביץ'", הסביר וייץ, "לא היה קשר בין המצב החברתי לבין מארת הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.]. היא לא הבינה שהאסון נמצא 5 דקות מכפר סבא". דעה לגיטימית, רבים השמיעו אותה, אין בה חדש. אבל וייץ הוא היסטוריון, חוקר הציונות ותולדות הפוליטיקה הישראלית. לכן, מוזר לקרוא בדבריו את האמירה השקרית הבאה: "יצחק הרצוג לא יונה - הוא חלק מ'הזרם המרכזי' במפלגת העבודה וקודם במפא"י, כמו אביו חיים הרצוג שהיה חבר בכיר בזרם הזה". זהו שקר וכזב, וכאשר היסטוריון כווייץ משכתב כך את ההיסטוריה זוהי הזניה של האקדמיה. אכן, חיים הרצוג היה ממנהיגי הזרם המרכזי במפלגת העבודה. הזרם המרכזי היה הזרם הניצי במפלגה. אבל הן יחימוביץ' ובוודאי בוז'י הרצוג, הרחיקו לכת ת"ק על ת"ק פרסה הרחק מעבר לקצה הזרם היוני במפלגת העבודה באותם ימים. הזרם המרכזי דגל בפשרה טריטוריאלית על פי תכנית אלון, באחדות ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בריבונות  ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ועל צפון ים המלח ומדבר יהודה ועוד. הזרם הזה הקים את ההתיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון, במזרח ירושלים, במעלה אדומים ועוד.

פסגת הקריירה המפוארת של חיים הרצוג הייתה נאומו ההיסטורי בעצרת האו"ם, עת כיהן כשגריר ישראל באו"ם, בעקבות החלטת העצרת שגינתה את הציונות כגזענות (נובמבר 1975). בנאומו קרע הרצוג את המסווה של האנטישמיות כ"אנטי ציונות", ואמר שאילו היטלר היה יושב כאן באולם הוא היה מרגיש בבית. בשיאו של הנאום, קרע הרצוג לגזרים את החלטת האו"ם (בדומה לאביו, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג, שקרע את הספר הלבן).

למחרת החלטת האו"ם, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את ממשלתו להחליט על התגובה הישראלית להחלטה. המסר של רבין היה, שהתגובה הציונית ההולמת היא מעשה ציוני, המתריס – אתם מגנים את הציונות, ואף על פי כן אנו ממשיכים להגשים אותה. החלטת הממשלה הייתה להקים ארבעה יישובים חדשים בגולן. זאת דרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. זו דרכו של הזרם המרכזי של מפלגת העבודה.

ההיסטוריון יחיעם וייץ יודע זאת, כמובן. הוא לא טועה. הוא מטעה. ביודעין.

* עוד כתב וייץ במאמרו, בהשוואה בין בוז'י הרצוג לשלי יחימוביץ': "הוא לא בת-יענה ומסוגל לנתח את המשמעות הקטלנית של התהליך המדיני העלוב שראש הממשלה נגרר אליו ממש נגד רצונו." האמת היא שיחימוביץ' הרבתה לאחרונה לתקוף את נתניהו על "סרבנותו" התוקעת את התהליך המדיני. אלא, שהאמירות הללו לא התחברו אליה באמת. היא לא השמיעה אותן באותו להט כמו את מסריה בתחום החברתי והכלכלי. ניכרים דברי אמת, וניכר שהאמירות הללו של שלי לא נבעו משכנוע פנימי עמוק, כמו דבריה נגד הפערים בחברה ובעד סולידריות חברתית. היא דקלמה לקראת הפריימריז את מה שהיה מצופה שתאמר. אני משוכנע שהאמירות הללו לא הוסיפו לה אפילו קול אחד. ולא מן הנמנע שהם גרעו ממנה קולות, מאחר והיתרון הגדול שלה הוא האותנטיות, והיא ממש לא נשמעה אותנטית כשהשמיעה את המסר הזה.

* אחת הסוגיות המרכזיות בפריימריז במפלגת העבודה, הייתה שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו. מחנה שלי יחימוביץ' האשים את הרצוג ברצון להצטרף (או "לזחול") לממשלה ומחנה הרצוג טען שמדובר בספין והכחיש זאת מכל וכל.

שאלת הצטרפות לממשלה או אי הצטרפות אליה, היא שאלה פוליטית מובהקת וראוי שמפלגה פוליטית תעסוק בה. אולם הדיון בנדון במפלגת העבודה אינו פוליטי בוגר, אלא רגשי וילדותי. אפשרות ההצטרפות לממשלה מוצגת כבגידה ועריקה אל האויב.

אין שום אידיאולוגיה בישיבה באופוזיציה ולא בכהונה בממשלה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע. בכל עת צריכה מפלגה, שאינה מפלגת השלטון, לבחון היכן היא אפקטיבית ומשפיעה יותר – בעשיה בפועל והשתתפות בהכרעות ממשלה, או בבניית אלטרנטיבה לשלטון באופוזיציה. זו הכרעה פרגמטית בין שתי חלופות פוליטיות לגיטימיות.

* לשם מה אדם מצטרף כחבר למפלגה, משלם מסי חבר? בעבר היו חיי מפלגה, חיי סניף תוססים. החברות נתנה משמעות אידיאולוגית ובית חברתי לחברים. היום החברות במפלגה היא בעיקר לצורך הפריימריז. ולכן, איני מבין מה גורם לאדם להתפקד למפלגה, לשלם דמי חבר, ולא להצביע בפריימריז. ובוודאי שאיני מבין זאת כאשר מדובר בכמעט מחצית חברי המפלגה, כפי שהיה בפריימריז במפלגת העבודה וכך גם בשאר המפלגות בשנים האחרונות.

כאשר אחוזי ההצבעה לכנסת או לרשויות המקומיות נמוכים, אנו מסבירים זאת באדישות וחוסר עניין. אבל מי שאדיש וחסר עניין – לשם מה הוא התפקד למפלגה?

* הנשיא לשעבר יצחק נבון הגיע לקלפי כדי להצביע בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ומסתבר שהוא לא הסדיר את תשלום מסיו, ולכן לאחר שטורטר זמן רב, נאמר לו שלא יוכל להצביע.

טוב להיווכח שמפלגה שהתאפיינה עד לאחרונה במפקדי ארגזים ובשחיתות בבחירות, הייתה למפלגה מסודרת, עם בחירות דמוקרטיות וחופשיות באמת. ולכאורה, המקרה של נבון הוא ביטוי לערכים של שוויון בפני החוק.

ואף על פי כן, יש משהו נוקדני, לטעמי, ב"ייקוב הדין את ההר" הזה. מפלגה יכולה להרשות לעצמה, בסיטואציה כזו, לנהוג לפנים משורת הדין, ובהתייעצות מהירה של ראשיה, כולל שני המתמודדים, לאפשר לו להצביע ולהסדיר את הדרוש הסדרה לאחר הבחירות.

מדובר באיש מפלגה ותיק ומסור, שיצק מים על ידיו של ב"ג בתקופת הקמת המדינה, שהיה שליח מפלגתו בכנסת ובממשלה שנים רבות, שהיה אחד הנשיאים המוצלחים והאהודים בתולדות המדינה, וכאשר בגיל 92 בעיה טכנית מונעת ממנו להצביע – ניתן היה למצוא פתרון אנושי ומכובד יותר.

* אגב, אין לי שום מושג למי נבון התכוון להצביע. מצד שני, דומני שאני יכול להעריך למי היה מצביע מחליפו בתפקיד, אילו עוד היה אתנו. הנשיא השישי היה חיים הרצוג.

* אנקדוטה: ב-1997, במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, ערכנו מבצע מיוחד – 48 שעות שידור של "קול ישראל" מהגולן. כל הבכירים, העיתונאים והטכנאים עלו לגולן, ישנו בצימרים של אורטל, ושידרו מאולם הספורט של קצרין. אני שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן וליוויתי את מבצע השידור ואת העיתונאים.

בערב הראשון, הוזמנו כל האורחים לסדנת יין של יקבי רמת הגולן, במועדון "הבזיליקום" באורטל. תוך כדי האירוע הגיעה הידיעה על כך שראש הממשלה נתניהו הוזמן לחקירה פלילית בפרשת בר-און. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שראש ממשלה נחקר. סנסציה של ממש. והעיתונאים אכלו את עצמם, שבסערה הזאת הם נמצאים בגולן, הרחק ממרכז העניינים.

יום השידורים השני התקיים, כמתוכנן, מהגולן. אולם רוב הכתבות על הגולן, שתוכננו להיות משודרות בתכניות האקטואליה, לא שודרו. החדשות המסעירות השתלטו על התכניות.

כך גם התכנית "הכל דיבורים" עם שלי יחימוביץ'. היא ניהלה את התכנית ביד רמה ובמקצועיות מרשימה, כל כולה מרוכזת רק בנושא אחד, חקירתו של נתניהו. ואז, באמצע השידור שלה, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. היה ברור שיש לשים בצד את חקירת נתניהו ולהתחיל לדבר על הרצוג. ברגע שהידיעה הגיעה לשלי, היא צרחה: "מה הוא מת לי באמצע השידור?".

* ההליך הפלילי בפרשת אייל גולן יתמקד בסוגיות כמו – האם ניתן להוכיח שגולן ידע שמדובר בקטינות ושאלת השימוש בסמים. על פי התשובות לשאלות אלו יקבע האם גולן יופלל או לא.

אולם אותי מעניין הפן המוסרי והחברתי לא פחות מהפן הפלילי. בפרשה הזאת אנו רואים יחס לנשים ולנערות כאל גושי בשר; כאל סחורה שאותה "ספקים" דואגים "להשיג" עבור ה"כוכבים", לסיפוק תאוותם. מעבר לעניין הפלילי, זו התנהגות של בהמות.

* עבודת האלילים של סגידה לסלבס, היא פגע רע בפני עצמו. כמובן שאין בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הניצול הבוטה של ההערצה הזאת בידי מי שאמור להיות המבוגר האחראי, השקול. אבל החברה הישראלית ומערכת החינוך צריכים להתמודד עם עבודת האלילים הזאת. להציג לנוער ערכי אמת מול הפולחנים האליליים הללו.

* כאשר נערך קמפיין לעידוד הקריאה, זמרים, ספורטאים וידוענים כיכבו בו, סיפרו על אהבתם לקריאה. ההנחה היא, שאם יש לאנשים השפעה על ילדים ונוער, מן הראוי שהם יגייסו זאת לטובת הציבור. כמה דוחה שהאיש הנקלה הזה מגייס את מעמדו ואת הערצת בנות טיפש עשרה, לסיפוק יצריו ותאוותיו.

* גם אני עומד על זכותי הטבעית וההיסטורית להעשיר אורניום.

* "אתה שונא עשירים", הפטיר כנגדי ד.י., אחד מחבריי בפייסבוק. הלהיט של הדמגוגיה האנטי סוציאלית של אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הוא הגדרת כל קול ביקורתי כלפי הטייקוניזם החזירי, כלפי כלכלת הג'ונגל של "חטוף ככל יכולתך" שבה החזק אוכל את החלשים; כלפי אותו עיוות של הקפיטליזם, המוחק למעשה את התחרותיות, שאינה יכולה להתקיים ללא רגולזציה חזקה של המדינה כ... "שנאת עשירים" ואף כ"קינאה בעשירים". כן, אותו ד.י. ושכמותו, מרשים לעצמם להטיח בי – מי שהדבר האחרון בעולם שמעניין אותו הוא כסף ורכוש, ב... "קינאה" בעשירים.

איני שונא עשירים. אני שונא את עבודת האלילים של הסגידה לכסף, לעגל הזהב.

אני דוגל בציונות הקונסטרוקטיבית המעשית, שדגלה תמיד בשילוב בין הון לאומי והון יצרני פרטי, בין שוק חופשי ומדיניות רווחה, למען פיתוח הארץ, בניין המדינה וחיזוק החברה.

* דב לאוטמן הוא התגלמות הציונות הקונסטרוקטיבית הזאת. נכון, הוא היה איש עשיר.  הוא היה איש עשיר, שבנה את הונו ביושר בעשיה ציונית יצרנית אמתית של בניית הארץ ופיתוחה, באמצעות קידום התעשיה, הקמת מפעלים בפריפריה, יצירת מקומות עבודה רבים. ולצד העשיה הזאת, הוא פעל למען החברה הישראלית, למען החינוך לכל, למען צמצום פערים חברתיים, לחיזוק אוכלוסיות מוחלשות.

יהי זכרו ברוך!

* שי ניצן, המועמד לתפקיד פרקליט המדינה, הוא פטריוט וביטחוניסט ממדרגה ראשונה. קשה למצוא בפרקליטות ביטחוניסט מובהק ממנו לאורך שנים. ללא מורא, הוא עמד בבית המשפט העליון וייצג שם את המחויבות העמוקה לביטחון המדינה, שאינה עולה תמיד בקנה אחד עם דקדוקי עניות משפטיים ועם הרוח הבזה לביטחון בשם השמירה על זכויות האדם.

והנה, דווקא הוא מוקע בידי הימין הקיצוני. למה? בדיוק מאותה סיבה. בהיותו ביטחוניסט ופטריוט, הוא פעל למיצוי הדין נגד גורמי ימין רדיקאלי הפוגעים במעשיהם בביטחון ובחוק. הוא פעל נגדם בתקיפות, ללא משוא פנים, ללא פחד. וכך הוא הפך לאויבם.  

גורמי הימין הקיצוני מנסים להטיל חתתם על כל מי שפועל נגד חטאתם. ובמיוחד הם מנסים להטיל חתתם על משרתי ציבור השייכים לציונות הדתית או גדלו בתוכו, כמו האלופים יאיר נווה, גרשון הכהן ואלעזר שטרן ומסיבה זו הם מקצינים את פעולתם נגד שי ניצן.

ההתנגדות של ברית הקיצונים - אנשי השמאל והימין הקיצוני, למינויו של הפרקליט הביטחוניסט שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה, מדברים בעיקר בזכותו ומצביעים על התאמתו לתפקיד.

* נקודה אחת בעברו של ניצן מעוררת בי ספקות לגבי התאמתו לתפקיד – היותו בין רוקמי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי משה קצב. אני שולל עקרונית עסקאות טיעון עם אנשי ציבור. לא כל שכן, כאשר מדובר בבכיר כל כך כמו נשיא המדינה, ובוודאי כאשר מדובר בעבירה כה חמורה כאונס.

יש לקוות ששיקול הדעת הלקוי שהפעיל ניצן בנושא זה, לא יאפיין את תפקידו כפרקליט המדינה.

* טענה אחת של מבקרי המינוי של שי ניצן ראויה לעיון ולדיון – הביקורת על כך שרק מועמד אחד מוצג בפני הממשלה, וכך היא מהווה למעשה חותמת גומי. מן הראוי לבחון את הצורך להגיש לבחירת הממשלה יותר ממועמד אחד. אולם יש לזכור שהגשת מועמד אחד הוא הנוהל המקובל במינוי בכירים, כמו הרמטכ"ל, המפכ"ל, נגיד בנק ישראל, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. יתכן שיש לשנות זאת, אולם אין הדבר קשור ספציפית לבחירתו של ניצן, ולכן אין שחר לטענה על הליך לקוי בבחירתו.

* כל אימת שנעשה ניסיון להגדיר את הטרור של "תג מחיר" כטרור, קופצים סייעני הזוועה הזאת בהיתממות: "טרור?! בסך הכל גרפיטי..."

גרפיטי... האם כאשר בני דמותם של פורעי "תג מחיר" כותבים כתובות "מוות ליהודים" על בתי כנסת, זה גרפיטי?

והנה, בשבוע שעבר מחבלי "תג מחיר" הציתו בית בכפר סינג'יל. בבית ישנו אותה שעה שני ההורים ושלושת ילדיהם, שנצלו בנס. האם יש הגדרה אחרת לזוועה הזאת, זולת טרור?

התירוץ לפשע הזה הוא רצח עדן אטיאס. וכך, המחבלים הפלשתינאים והמחבלים היהודיים, "נוער הגבעות" משני הצדדים, משתפים פעולה זה עם זה. חוק המחבלים השלובים.

* על חומת בית הקברות בזיכרון יעקב, חרוט משפט מדברים שאמר החלוץ מאיר ליב הרשקו במפגש עם לנציאנו, נציג הברון הירש: "באנו לארץ אבותינו לשם מטרה קדושה. שום בית אחר אין לנו בכל העולם כולו. פה נחיה ופה נמות".

וכך, לפני 130 שנה, כשבאמת היה כאן קשה, הו כמה קשה, די לראות את שורות קברי התינוקות בבית העלמין בזיכרון כדי להבין עד כמה קשה, השיב החלוץ הרשקו לקמפיין הירידה מהארץ בתקשורת הישראלית 2013.

* בצרור הקודם סיפרתי על המפגש של תכנית "גוונים בגליל" עם הרב דוד סתיו. חרף חילוקי הדעות בינינו, היה זה שיח דיאלוגי – ברוח טובה של כבוד הדדי, הקשבה אמתית; לא שיח סטיגמטי, לא התנצחות. היה זה מפגש שהותיר טעם של "יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר", וגם אם המחלוקות אינן קלות ליישוב, ואולי חלקן אינן ניתנות ליישוב, זוהי מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. בדברי הסיכום שלי ציינתי את העובדה הזאת. הזכרתי שיש לא מעט "חילונים" שהאיום הגדול ביותר בעיניהם הוא רבנים דוגמת הרב סתיו, ומזהירים אותנו מפני "מלכודת הדבש ומתק השפתיים בלה בלה בלה". הם יעדיפו רבנים קנאים, פונדמנטיליסטים, מושחתים, עם אש זרה בעיניהם; נוח להם עם הסטיגמה. ובאותה מידה, בקרב ה"דתיים" יש לא מעטים שמעדיפים את החילונים בבורותם, בבערותם, בניכורם ואדישותם, אולי אף בשנאתם, על פני "חילונים" כמונו המהווים איום על עולמם הסטיגמטי, המסודר היטב.

לא חלף יום, וקראתי את דברי ההערכה של אהוד בן עזר ל"רב" מצגר, על כך שהוא משניא את הרבנות על הציבור.

זו הגישה הבולשביקית הידועה לפיה ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר.

* אפרופו מצגר – הוא משלים את הסדרה המושחתת שחווינו בשנים האחרונות: נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, רב ראשי. הנהגה לאומית הנושאת מאחוריה בנק של שרצים.

* בפרשת השבוע, פרשת "וישב", העוסקת בעיקר במכירת יוסף וראשית דרכו במצרים, מופיע סיפורם של יהודה ותמר.

מפאת קוצר היריעה לא אספר כאן את הסיפור. מי שאינו מכיר או אינו זוכר מוזמן לקרוא את בראשית ל"ח. אני רוצה לעמוד על נקודה אחת – "צדקה ממני", אמר יהודה כשנתפס בחטאתו ולקח אחריות מוחלטת. לקיחת האחריות הייתה נקודת התיקון שלו. לאחר גלות ממושכת הוא חזר אל משפחתו, היה למנהיג הבלתי מעורער של המשפחה והוכיח בפרקים הבאות מנהיגות מופתית. ומזרעו יצאה המלוכה – דוד ושושלתו הם משבט יהודה.

מעשה אבות – סימן לבנים? השבוע נוכחנו בשפל מוסרי ומנהיגותי, ממי שלכאורה עמד עד לאחרונה בראש ההיררכיה הדתית בישראל, הרב הראשי. הוא הוקלט מציע שוחד לעוזרו כדי ש"ישכב למענו על הגדר כמו שולה זקן" וייקח על עצמו את פשעיו. מעבר לשפל העבריינות והשוחד, יש כאן שפל של בריחה מאחריות, ציפיה מעוזרו להיות השכפ"צ והמגן האנושי. אין ביטוי נפסד יותר מזה, לחוסר מנהיגות.

* ביד הלשון

רציתי בניצחונה של שלי יחימוביץ' בבחירות לראשות מפלגת העבודה ואני מאוכזב מהתוצאות. אולם לפחות מדבר אחד אני מרוצה – לא נשמע יותר את הביטויים המעצבנים "ראשת מפלגת העבודה", "ראשת האופוזיציה".

אני יודע, זאת החלטה של האקדמיה ללשון. אבל זה לא עושה את זה פחות צורם.

אין חיה כזאת "ראשה". זה לא שרה, לא אלופה, לא קצינה. ראש הוא ראש. יש ונכון שתהיה "יושבת ראש". ואל תאמרו לי שבתנ"ך נכתב "אבן הראשה" – הראשה מתארת כאן את האבן.

ובינתיים נצטרך להמשיך לסבול את "ראשת" מרצ. נדמה לי שהיא גם תהיה "ראשת" האופוזיציה האמתית.

* "חדשות בן עזר"