הבלוג של אורי הייטנר

זכורני, בילדותי, במריבות ילדים בשכונה, לא פעם ילד "חילוני" אמר לילד "דתי" משפט כמו "לפחות תוריד את הכיפה אם אתה משקר". כמובן שזה משפט קצת טיפשי – כאילו ללא אריג הבד על הראש מותר לשקר ועמו – אסור. אולם זו דרך ילדותית ותמימה לבטא את הציפיה ממי שאמון על עשרת הדברות ועל יראת החטא, לא לשקר, לא לגנוב.

איזה מרחק עברנו מימי התום ההם, למציאות שבה – לא שקר בוויכוח של ילדים, אלא עבריינות לשמה – שוחד, גניבה, עבריינות מינית וכד', הם חיזיון נפרץ; ולא אצל סתם "חובשי כיפות", אלא אצל רבנים מרכזיים, מנהיגי ציבור, מי שאמורים להוות דוגמה ומופת.

האב טיפוס הוא אריה דרעי, האיש שהורשע בפשעים חמורים של שוחד וגניבה ודווקא אז זכה לשיא הגיבוי והתמיכה מהרב עובדיה, "גדול הדור", מתמיכה חד משמעית מחבריו והביא את מפלגתו לשיא כוחה, 17 מנדטים. ועתה, לאחר ריצוי עונשו ותקופת הקלון, הוחזר לראשות תנועתו. במחלוקת הפנימית בש"ס בין תומכי דרעי לתומכי אלי ישי, סוגיית עבריינותו של דרעי כלל לא הייתה חלק מן הדיון. בכך איש לא מצא פגם.

אנו פוגשים זאת שוב ושוב, ורק לאחרונה נחשפנו להתנהגות עבריינית אצל רבנים כמוטי אלון, הרב אברג'יל, זיופי הבחירות בבית שמש וכמובן, פרשת הרב הראשי מצגר. רינונים וחשדות ריחפו סביבו כל העת ואף הגיעו לכלי התקשורת וקיבלו פומבי. הכל ידעו על כך. ואף על פי כן, הוא המשיך בתפקידו, כאילו רב ראשי מושחת הוא נורמה מקובלת.

ואילו לא היה מדובר בשוחד והלבנת הון, אלא הרב מצגר היה נתפס מעשן בשבת או אוכל במסעדה לא כשרה, ברור שלמחרת הוא כבר לא היה בתפקיד. הרי הרב הראשי חייב להיות דתי, ואם הוא אוכל טריפה, הוא לא דתי ומאליו מובן שאין הוא יכול לשמש כרב, לא כל שכן כרב ראשי. ואם העבירות הן עבירות של שחיתות ושוחד? אלו אינן עבירות על חוקי הדת? האם בווידוי ביום הכיפורים, איננו מציגים חטאים אלה, בראש ובראשונה חטאים אלה, כ"חטא שחטאנו לפניך"?

מעבר לשאלות המשפטיות והציבוריות שהתופעה הזאת מעלה, היא חייבת להניע את אמות הספים בראש ובראשונה מבחינה דתית. מה היא עושה לדת היהודית? ומה חילול השם הכרוך בכך גורם למעמדה של היהדות בחברה הישראלית וביחס לדת? וחילול השם שעליו אני מדבר אינו רק במעשים האלה, אלא לא פחות מכך בשתיקה; שתיקת הציבור ושתיקת הרבנים.

במגילת העצמאות התחייבנו להשתית את מדינת ישראל על ערכי החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. נביאי ישראל יצאו, בראש ובראשונה, נגד הצביעות שבקיום אדוק של הפולחן, מצד "קציני סדום", שחטאו ופשעו בעבירות שבין אדם לחברו. בשיאו של  יום הכיפורים אנו מפטירים בנבואתו של ישעיהו הבז לאותם מושחתים שמתפלאים על כך שאלוהים אינו מקבל את צומם ופולחנם. "הכזה יהיה צום אבחרהו? ... הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" וגו'. ובפרק א' בחזון ישעיהו, הוא מביע שאט נפש מאותם "קציני סדום": "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפרשכם כפיכם אעלים עינַי מכם. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, הִזָכּוּ, הסירו רוע מעלְלֵיכֶם מנגד עינַי".

"וטהר לבנו לעבדך באמת", אנו מתפללים. אין עבודת ה' אמתית בלב שאינו טהור.

* "ישראל היום"