הבלוג של אורי הייטנר

* תמונה גדולה בוויינט מזירת ההתפרעויות ביפו: דגל פלשתין מול חנוכיה גדולה. התמונה הזאת היא תמצית הסיפור. אין כאן מאבק אמתי על זכויות הבדואים. זהו מאבק על הארץ, בין היהודים והפלשתינאים. המאבק מבטא את רצונם של הפלשתינאים להוריש אותנו ולרשת אותנו.

* ב-30 בנובמבר יצאו ערביי ישראל להתפרעויות אלימות. התירוץ – תכנית פראוור. למעשה, הם יצאו, בדיוק כפי שעשו באותו תאריך לפני 66 שנה, נגד תכנית החלוקה של האו"ם (שהתקבלה יום קודם לכן), כלומר נגד קיומה של מדינה יהודית בא"י.

* אני רק שאלה: אם ניסוג מיהודה ושומרון, זה יהיה סוף הסכסוך?

* דוגמית לתשובה על השאלה – "הארץ" מנהל היום מסע צלב נגד תכנית של החטיבה להתיישבות להקמת יישובים יהודיים חדשים בגליל. הרצון לאיזון דמוגרפי בגליל, הוא הרי "גזענות".

* השפלת הקצין והחיילים הדרוזיים בכור בדימונה, היא ביטוי נקלה של גזענות. אולם חשוב לציין, שמדובר במקרה חריג, שאינו מאפיין את מדינת ישראל. תגובותיהם החד משמעיות בנדון של הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון וצה"ל, שיצאו בתקיפות נגד ההתנהגות הזאת, היא המייצגת את מדינת ישראל. מתברר שהאבטחה של הכור הגרעיני היא בכלל בידי גורם פרטי. ואולי זו הבעיה...

* אהוד אולמרט, שאימץ את עמדות חד"ש והציע אותן לפלשתינאים כהצעה רשמית של מדינת ישראל, לא הביא בכך לשלום ולא קידם בכך את השלום כהוא זה. הלקח מניסיונו של אולמרט, הוא התובנה שאין בצד הפלשתינאי, בעתיד הנראה לעין, פרטנר לשלום. הרי אף ישראלי שפוי לא יציע לפלשתינאים יותר ממה שאולמרט הציע להם והם דחו. במקום למנף את ניסיונו המר למען ההסברה הישראלית, מול טענות השקר אודות "סרבנות" ישראל, אולמרט מצטרף לשקר הפלשתינאי, כאילו הצעתו לא נדחתה, על מנת לנגח את ישראל ואת ממשלתה. כל זאת, כדי לטפח את המיתוס ותיאוריית הקונספירציה ההזויה, שישראל עמדה על סף שלום קוסמי נצחי, ורק התיק שתפרו לו הימין הרדיקאלי, משטרת ישראל ופרקליטות המדינה מנעה את השגת השלום. מיתוס, שנועד להעביר לציבור מסר, שחי בתוכנו משיח, שאם רק נחזיר אותו לשלטון, הוא יביא את השלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמרו אמן.

* וכאילו לא גרם די נזק למדינה, עכשיו אולמרט תוקף את ראש הממשלה על מאבקו נגד מדיניות הפייסנות כלפי איראן, כאשר אין באמתחתו ולו מילת ביקורת קלושה נגד הסכם הביניים, הפוגע בביטחונה של ישראל ובשלום העולם.

אהוד אולמרט הוא הפוליטיקאי הציני ביותר בתולדות מדינת ישראל.

* בהתנהגותו מאז נאלץ לפרוש מראשות הממשלה, נוהג אולמרט כאותו פרח טיס, שלאחר שעף מהקורס, התעקש ללכת לנ.מ. "אם אני לא אטוס – אף אחד לא יטוס!"

* נשיא איראני חכם + נשיא אמריקאי טיפש + עולם עסקי גלובלי תאב בצע = קריסת משטר הסנקציות על איראן. מדיניות פייסנות קצרת רואי מסכנת את שלום האנושות.

* תרחיש אופטימי – קריסת הסנקציות על איראן תביא רווחה לתושבי איראן. השיפור התלול במצבם של האיראנים, וזיכרון המצוקה בעקבות הסנקציות, יעלה את איראן לדרך שאין ממנה חזרה – העם האיראני לא יאפשר לממשל לחזור לסורו ולקדם את פרוייקט הגרעין האיראני.

מה הסיכוי של תרחיש זה להתממש? במדינה דמוקרטית מערבית, הסיכוי של תרחיש זה היה גבוה. באיראן, הנשלטת בידי משטר המהפיכה של האייאתולות, הסיכוי לתרחיש זה קלוש.

* יותר משהמחאה באוקראינה היא מאבק למען החיבור של המדינה לאיחוד האירופי, היא מאבק על עצמאותה של אוקראינה. הימנעותו של הנשיא ינוקוביץ' מלחתום על הסכם הסחר עם האיחוד האירופי, נתפסת ככניעה לפוטין, על חשבון האינטרס הלאומי והכלכלי של אוקראינה. אזרחי אוקראינה חוששים מפני אובדן עצמאותה של ארצם, מול התעצמותה של רוסיה ונטיותיו האימפריאליסטיות של פוטין. וחשוב לזכור, שעוצמתו ההולכת וגוברת של פוטין, היא פועל יוצא של שקיעת המערב, בגין חולשתו של אובמה.

* בשיח המשפטיסטי, הבוחן את פועלם של אישי הציבור רק על פי המבחן הפלילי והמשפטי, אין בעיה בפרשת הוצאות הבתים של נתניהו. הוא לא עבר על החוק, אין כל מקום לחקירת משטרה, לכתב אישום וכו'.

אולם בשיח הנורמטיבי, שהוא השיח הראוי – מדובר בשחיתות.

בניגוד לשיח המשפטיסטי, שבו אנו מציבים בפני המנהיגים סף ציפיות מאוד נמוך, לא להיות עבריינים, בשיח הנורמטיבי, אנו  מציבים בפניהם רף ציפיות גבוה – להוות דוגמה אישית, להקפיד על ניקיון כפיים, להיות זהירים בכספי ציבור ובפרט כאשר מדובר בהוצאות פרטיות, ל"הצנע לכת".

פרשת הוצאות הבתים של נתניהו, מעמידה את ראש הממשלה כנהנתן ובזבזן על חשבון הציבור. הפער בין יוקר המחיה וקשי החיים של חלקים רחבים בציבור הישראלי, לבין אורח החיים ההדוניסטי של ראש הממשלה, על חשבון הציבור, זועק לשמים.

* מה עלותם של נרות סירחון?

* השימוש של נתניהו בדברים שאמר אריק איינשטיין על רדיפתו בידי העיתונות, בעוד הוא מסרב להתייחס לעובדות שיצאו לאור על אורח חייו מנקר העיניים על חשבון משלם המסים הישראלי, הוא דמגוגיה זולה וצינית. שעה שהציבור הישראלי אבל על אריק איינשטיין, ובתקופת האבל יש גם היסחפות בהתייחסות לכל דבר שאמר איינשטיין כאל דברי אלוהים חיים, משתמש נתניהו בזכרו של איינשטיין כשכפ"ץ מפני הביקורת הציבורית על אורחו ורבעו.

* אריק איינשטיין סלד מהנטיה התקשורתית לפרסם ידיעות כוזבות וחודרניות כלפי דמויות ציבוריות; תופעה שהוא נפגע ממנה באופן אישי לא אחת. את סלידתו, הביע איינשטיין בשיריו "כתבו עליו בעיתון" ו"עיתונאי קטן". אולם יש הבדל בין אמן, לבין נבחר ציבור, ובין פרטיותו של אמן (בוודאי כזה הבוחר לשמור על פרטיותו) לבין חיים פרטיים הממומנים על ידי הציבור. במקרה השני, יש עניין ציבורי מובהק, בביקורת על התנהלותו ה"פרטית" של ראש הממשלה.

* ספי ריבלין היה מר מימיקה. לא היה שחקן עם כזו מימיקה. הוא לא היה צריך לפתוח את הפה כדי להעביר מסר ולהצחיק, די היה להביט בהבעות פניו. גם הראיונות הרציניים ביותר ואף העצובים ביותר, היו מצחיקים, כי ספי ריבלין היה קומיקאי במשרה מלאה, 7/24.

* דבקותו של ספי ריבלין בדרכו האידיאולוגית, הפוליטית, ונכונותו ללכת נגד הזרם, הייתה ביטוי ליושרה ולאומץ אזרחי. הנשק הקטלני של הברנז'ה האמנותית נגד הסוטים מן הקו ה"תקין", הוא הגחכה. אף אחד אינו רוצה להיות מגוחך, וזאת הסיבה להתיישרות העדרית של המגזר האמנותי ברובו המכריע, עם עמדה פוליטית צרה וקיצונית.

עמידתו האיתנה של ספי ריבלין על דרכו, פגעה בו אולי, מידי פעם, לטווח הקצר. אולם גם בעלי דעות פוליטיות רחוקות משלו, בסופו של דבר העריכו אותו על האומץ להיות נאמן לעצמו.

יהי זכרו ברוך!

* קראתי בהתרגשות עצומה את "דם המכבים" – סיפורו המקסים של יוסי גמזו. איך גמזו מצליח לכתוב גם פרוזה כשירה? קראתי את הסיפור במקצב ובמשקל של שירה, וחשתי אפילו חריזה פנימית.

האם ועד כמה הסיפור מבוסס על שלד אמתי? איני יודע. אך לפחות סיפור עובדתי אחד, מצא את מקומו בסיפור – סיפור נפילתו של חנן סמסון.

רס"ן חנן סמסון, לוחם היחידה ה-101 והצנחנים, נפל במרדף בבקעת הירדן, כאשר נאמן לערכי טוהר הנשק של צה"ל, נצר את נשקו לנוכח אישה המניקה את תינוקה בפתח מערה, ונורה בידי המחבלים שהפכו אותה למגן אנושי.

* הכחשת השואה אינה רק הטענה שלא היו תאי גזים. נוראה ממנה, היא ההכחשה באמצעות הצגת ישראל כנאצית. הנה, דוגמה להכחשת השואה, שהציג בפייסבוק מכחיש השואה עובדיה שרבן בעקבות הרג השב"ח הפלשתינאי בפ"ת: "אדם נרצח ע"י משרת משטר כי שהה מחוץ לגטו בניגוד לחוק".

גדר הביטחון שנבנתה אחרי ש-1,500 ישראלים נרצחו בידי מחבלים שבאו מהרש"פ, היא חומת הגטו, אליבא דמכחיש השואה עובדיה שרבן.

* בגיליון הקודם, פורסם בחב"ע נוסח פינתי השבועית ברדיו "אורנים" שהוקדש לשיר "נערת רוק". זו ההזדמנות לספר על הפינה. ברדיו "אורנים" (הרדיו המקומי של "קול ישראל" המשודר ממכללת "אורנים" ונקלט בעמק יזרעאל המערבי), משודרת מידי יום ב' בשעות 21:00-23:00 תכניתו של חברי (וחניכי לשעבר) רני קרן "ינשופים". בכל שבוע מקיים רני שיחה אישית עם דמות מסוימת בשעה הראשונה של התכנית (ומשמיע שירים שבחר האורח) ובשעה השניה הוא משמיע את הגיגיו ושירים שהוא בחר. ברבע השעה האחרונה של התכנית אני מתארח, משמיע שיר שבחרתי ומדבר עליו. אני משתדל לבחור את השירים בהקשר אקטואלי – יום השנה לזכרו של אחד הכותבים או המבצע, אירוע בחדשות, החג הקרוב, פרשת השבוע ועוד. השבוע, למשל, השמעתי את שירו של אריק איינשטיין "סן פרנציסקו על המים", בהקשר של מותו של אריק איינשטיין ושל קמפיין הירידה מן הארץ. בשבוע הבא אשמיע, לזכרו של ספי ריבלין, את "במצב הנוכחי" – שיר הפתיחה של התכנית "ניקוי ראש", שספי ריבלין השתתף בה. בשבוע שעבר השמעתי את "נערת רוק", בהקשר של פרשת איל גולן. את תוכן שיחתי אני מעלה על הכתב ומפרסם בבלוג שלי מִדֵי שבוע. אני מודה לאהוד, שפרסם את פינתי הנ"ל בחב"ע.

ניתן להאזין לתכנית ברדיו ב 103.6 FM באזור טבעון, יקנעם, רמת ישי והקריות, או בשידור חי באינטרנט בקישור הבא: http://www.oranim.ac.il/sites/heb/community/radio-oranim/Pages/default.aspx

קישור לתכניות "ינשופים" (לא בשידור חי):

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=331726

* ביד הלשון

"מאי חנוכה, דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הם], דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=שאין להספיד ולהתענות בהם]? שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב).

"פך של שמן". מהו פך? כלי קטן לשמירת נוזלים.

בכותרת משנה למאמר של יועז הנדל לכבוד חנוכה ב"ידיעות אחרונות" נכתב "נס פח השמן".

ממש נס פח הזבל.

השאלה היא מִי הַבּוּר – יועז הנדל או העורך הלשוני שהגיה את המאמר.

בגוף המאמר כתוב, כראוי, פך של שמן. מכאן, שיועז כתב נכון, המגיה הגיה נכון. ועורך המוסף ראה בכותרת את ה"טעות" – פך ולא פח, ו"תיקן".