אתר "זמרשת", המתעד את הזמר העברי המוקדם, מראשית הציונות
עד הקמת המדינה, אוסף הקלטות ישנות של אותם שירים. וכשאין הקלטות? עזריה אלון, שהלך
בשבוע שעבר לעולמו, הוא התחליף להקלטות. הוא מכיר את השירים, ו-37 מהם הוקלטו
בקולו לאתר.
אחד השירים הוא "לא נזוז מפה" של המשורר אביגדור המאירי,
שהכותרת מתמצתת את מסריו הציוניים. עזריה שר את השיר בהתלהבות, כאילו הוא עדין נער
בתנועת הנוער.
למחרת מותו, השמיע רזי ברקאי את ההקלטה בשידור בגל"ץ, ובראיון עם
בנו גלעד, הזכיר לו בחצי נזיפה את החטא הכבד של אביו – תמיכתו בתנועה למען
א"י השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. הבן מיהר להבהיר שאביו מזמן התפכח והסביר,
לשביעות רצונו של המראיין, שזו הייתה אפיזודה שנבעה מהאופוריה שאחרי מלחמת ששת
הימים, אך מהר מאוד אביו הבין שיש כאן עוד עם וכו'.
אכן, אחרי המלחמה תמך עזריה בתנועה למען א"י (אף שלא הצטרף אליה
רשמית), ואכן, כעבור שנים אחדות הוא חזר בו ותמך בפשרה טריטוריאלית. אולם ההסבר
הזה, שמדבר על התלהבות של רגע בשל האופוריה של המלחמה, אינו רציני, ואינו מכבד את
עזריה. מן הראוי, לכבודו של עזריה, למען הדיוק ההיסטורי ומאחר ויש לדברים השלכות
גם לימינו, להעמיד דברים על דיוקם.
תמיכתו של עזריה אלון בא"י השלמה לא הייתה אפיזודה ולא טריפ
כתוצאה מאופוריה. הייתה זו אמונה עמוקה, באחד היסודות הרעיוניים המרכזיים של תנועת
הקיבוץ המאוחד, אליה השתייך עזריה. אי אפשר להבין את ההיסטוריה של הקיבוץ המאוחד,
של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין ותלמידיו, של תנועת הנוער "המחנות
העולים" בה התחנך עזריה ושעד יומו האחרון ליווה אותה והיה ממעצבי דרכה ושל
קיבוץ בית השיטה, קיבוצו של עזריה ובכור קיבוצי "המחנות העולים", ללא
האמונה והערגה לארץ ישראל השלמה.
יצחק טבנקין לא חתם על הכרוז של התנועה למען א"י השלמה. אף שהוא
היה ממורי דרכה, הוא סירב לחתום על מסמך שהמשפט השני שלו הוא "ארץ ישראל היא
עתה בידי העם היהודי", כאשר הבשן והגלעד, עבר הירדן המזרחי, אינם בידינו...
אבל בניו – המשורר משה טבנקין ומפקד חטיבת "הראל" בתש"ח יוסף
טבנקין חתמו על הכרוז. וכך גם תלמידיו והקרובים לו ביותר – מפקדי מרד גטו ורשה
צביה לובטקין ואנטק צוקרמן והפוליטרוק של הפלמ"ח בני מרשק. עזריה לא חתם על
הכרוז, אך הוא היה שייך לאותה סביבה רעיונית.
שלמות הארץ הייתה אחד מיסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שנוסח
ב-1955. מפלגת "אחדות העבודה" – הזרוע הפוליטית של הקבה"מ (אף שהיה
לה גם אגף עירוני) דגלה בשלמות הארץ. יגאל אלון וישראל גלילי, המנהיגים הפוליטיים
של התנועה, הטיפו לשלמות הארץ. יגאל אלון, שבמלחמת השחרור תכנן את שחרור יהודה
ושומרון ושאף לכך בכל מאודו, לא חדל לְבָכּוֹת את המחדל של ב"ג, שמנע זאת
בתש"ח.
יגאל אלון עצמו, היה הראשון להציע פשרה טריטוריאלית, כבר למחרת מלחמת
ששת הימים. הדבר היה מנוגד בתכלית לדרך בה חונך ועליה חינך לאורך שנות דור, אולם
משנוכח שבניגוד למלחמת השחרור, שבה השטחים שצה"ל שחרר נעזבו מתושביהם הערבים,
לא כך היה בששת הימים, הבין שהמציאות השתנתה. אלון, שהבין את המשמעות הדמוגרפית,
יצר את תכנית אלון, הדוגלת בנסיגה מן האזורים הצפופים באוכלוסיה פלשתינאית, אך
מציעה לספח לישראל את בקעת הירדן רבתי, את ירושלים וסביבותיה ועוד. חבריו לקיבוץ
המאוחד התקשו לעכל את התפנית הדרמטית הזאת, אולם בהדרגה, רובם אימצו את דרכו, ובהם
עזריה אלון.
חשוב לציין, שבכל הצגה של תכניתו, הקפיד יגאל אלון להעמיד בראש את
היסוד המוסרי – זכותנו על א"י אינה ניתנת לערעור. הוא היה מוכן, כדי להבטיח
את צביונה היהודי דמוקרטי של ישראל, לוותר על שטחים בא"י. אולם הוא מעולם לא
הציג את ישראל ככובש זר בחבלי ארץ ישראל.
תנועת "המחנות העולים" הציבה את שלמות הארץ במרכז הווייתה.
בעת פולמוס החלוקה ב-1937, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, נערך המחנה הארצי
של "המחנות העולים" בקיבוץ גבת. בסיום המחנה, יצאה חוברת התנועה שנקראה
"בבריתךְ" – ובה תורת שלמות הארץ של התנועה.
למעלה מ-60 שנה מאוחר יותר, התכנסו ותיקי "המחנות העולים"
למפגש של חשבון נפש בבית השיטה: "כיצד נפרדנו מחלום א"י השלמה?".
עזריה אלון נאם פעמיים במפגש הזה. אביא מעט מדבריו: "... גדלתי
על המושג ארץ ישראל, שלא היו לה גבולות; הייתה מפה, שכללה את שתי גדות הירדן ובה
החרמון, היה בה הר הדרוזים והיו בה הגלעד, מואב ואדום ... ערב מלחמת העצמאות, כל
הרכוש הקרקעי של היהודים היה 7% מארץ ישראל המנדטורית; כולם, חוץ מזיכיון החולה,
היו דונמים שנקנו 'דונם, דונם בכסף מלא' ... אבל היתה לנו איזו הרגשת בעלות לא
מוסברת על כל הארץ, שהיא הייתה תוצאה של תפיסה היסטורית כלשהי. אנחנו, ב'המחנות
העולים', ניסינו לממש את התפיסה הזו בטיולים לכל מקום... הייתה לנו הרגשת שייכות
מוחלטת לגבי הארץ, מבלי שיכולנו לומר מתי אי פעם נהיה בעלים של חלק כלשהו כאן".
עזריה תיאר את ההשלמה עם תכנית החלוקה כעובדה, אבל ללא שמחה. "יש ביטוי
'וגילו ברעדה', אז הרעדה הייתה, הגילה לא הייתה; מי שהכיר את הארץ, מי שחי את
הארץ, ידע שהוא מוכרח לקבל את ההחלטה הזאת ושלא יכול להיות פתרון אחר. אבל לשמחה -
מה זו עושה? ... ואני חוזר למפה הזאת [מפת החלוקה א.ה.] ושואל את עצמי ואותנו: מה
תיארנו לנו שיהיה בארץ, עם היהודים שיישארו בתוך הטלאים האלה; איך יעברו מאזור
לאזור, איך נחיה עם אוכלוסיה שחציה יהודים וחציה ערבים? מה יהיה גורלן של נהריה,
של קדמה ושל ירושלים? לא חיפשנו פתרון לזה. אמרנו: נראה מה יהיה. והערבים הגישו את
הפתרון שאנחנו מכירים: מלחמה. אז קמה המדינה". גבולות המדינה עוצבו במלחמה,
ובהסדרי שביתת הנשק.
עזריה טוען שאף אדם רציני לא תכנן שינוי של גבולות מדינת ישראל בכוח,
אבל לא ויתרו על החלומות. "מעולם לא איבדתי את ארץ ישראל; לא חשבתי שהמדינה אינה
מדינה ויש רק ארץ ישראל. חייתי במדינה עם הגבולות שנקבעו, ומעולם לא איבדתי את ארץ
ישראל. בלי לדעת איך, אם ומתי תדרוך עוד פעם רגלי במקומות האלה. הכל נשאר כשייכות
רעיונית, אולי כמו אצל אותו יהודי שישב במקום שישב והייתה לו ארץ ישראל באיזשהו
מקום בחלק האחורי של המוח. מדינת ישראל הייתה מציאות, ארץ ישראל הייתה בעולם
הדמיון. הצטערתי מאוד על התמונה שנוצרה במערכת החינוך, שמחקה לגמרי את השטחים
שמחוץ לקו הירוק. ...אני ומי שחושב כמוני, לא יכולנו לוותר על א"י, גם כאשר
חיינו במדינה מוגדרת ששמה 'ישראל'".
על היום האחרון של מלחמת ששת הימים, סיפר עזריה: "נסעתי מבית שאן
לירושלים. ואז פגשתי מחדש את ארץ ישראל; פגשתי מחדש משהו שלא נפרדתי ממנו אף פעם.
ביום העצמאות, ברוב השנים שבין 1959 ל-1967, הייתי מקדיש ת השיחה שלי ברדיו לאחד האתרים
והנופים הזכורים לי מעבר ל'קו הירוק'. זה הרגיז אנשים. ב-1967, שבועיים לפני פרוץ
המלחמה, דיברתי על ואדי קלט. מישהו בא אלי בכעס גדול ושאל אותי למה אני מדבר על
מקומות כאלה; שבוע מאוחר יותר הוא בא ואמר לי: 'אתה ידעת'... ואני נוסע דרך ג'נין,
דרך בקעת הירדן, עולה לירושלים ונכנס בפעם הראשונה דרך 'מעבר מנדלבאום' לירושלים.
אחר כך באו המסעות על פני יהודה ושומרון עם השחרור, ואני הייתי 'שיכור' , חזרתי
למקומות שהכרתי ולמקומות שלא הכרתי. ... המחשבה הראשונה הייתה, שאנחנו לא נוכל
להחזיק בהכל. צריך יהיה לתקן את הגבולות... אבל תוך כמה חודשים התברר שאין מה לתקן
ואין עם מי לדבר".
ומדוע בסופו של דבר הגיע עזריה למסקנה שאין מנוס מפרידה מחלק מחבלי
המולדת? "אני... כן ראיתי את הערבים, כל השנים. אני מדבר בשפתם, אני קורא,
אני כותב, אני חש אותם, אני לא שונא אותם; הם תמיד היו בתודעה שלי... הייתה לי
מחשבה: תהיה עליה, גם בעם היהודי הייתה גאות, אנחנו נגיע למספר כזה, שנוכל לקיים
כאן מדינה עם מיעוט ערבי, לא עם מיעוט ערבי שדורכים עליו, אלא עם אזרחים. זה היה
הרעיון שהאמנתי בו הרבה זמן, וכואב לי מאוד שלא הצלחנו להגשימו". מה שהביא
לשינוי בעמדתו של עזריה, לא היה שגילה לפתע את הערבים, אלא שהיהודים לא עלו לארץ
בהמוניהם. הוא הגיע למסקנה שאי אפשר יהיה לקיים מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי
מאסיבי ומיעוט ערבי בתוכה, מן הים עד הירדן. אולם הוא מעולם לא הסיק מכך שיש לסגת
לקווי 49'. "כואב לי מאוד מיעוט ההתיישבות ברמת הגולן ומיעוט ההתיישבות בבקעת
הירדן". ולגבי האזורים שהבין שניאלץ להיפרד מהם אמר: "לא נפרדתי אף פעם
מארץ ישראל; אף פעם לא ראיתי את המקומות שהערבים יושבים בהם כמקומות זרים לי: לא
את חברון, לא את שכם, לא את ג'נין , לא את יריחו; לא כואב לי שערבים יושבים שם, כי
הם חלק מהארץ ... אני לא נבהל מזה שיש ערבים אני יודע שהם ישנם. אבל עם השנים
מתרחשת התמורה, כאשר העליה איננה מגיעה ארצה, והיהודים מתיישבים בחולון, בראשון
לציון בפתח תקווה ואינם הולכים אל המקומות שחשבתי שצריך להתיישב בהם; והערבים
מתרבים ונעשים עם. כאשר גולדה אמרה שאין עם פלשתינאי, משפט שכולם מנופפים בו, לא
היה עדיין עם פלשתינאי; הפלשתינאים חשבו אז את עצמם לחלק מסוריה הגדולה... אנחנו
גיבשנו אותם. אנחנו יכולים לבוא בטענות אל עצמנו. היום ברור לי שיש עם פלשתינאי
והוא יושב כאן ואי אפשר לקיים מדינה דו לאומית... לאט לאט פעפעה ההכרה שצריך לחלק.
איך לחלק? הלוואי והייתי יודע; מדובר על יישובים; אני חושב שמחלק מהיישובים שהקימו
ביהודה ושומרון צריך ללכת, וצריך יהיה לקבוע קווים ברורים".
עזריה מוכן לוותר על מימוש הזכות על חלקים מן הארץ, אך בשום אופן אין
הוא מוותר על הזכות, על הזיקה, אף לא בעבר הירדן המזרחי. אחרי הסכם השלום עם ירדן
הוא ערך מסעות לירדן. "אני לא נפרד מארץ ישראל, בין שאוכל להתהלך בה ובין שלא
אוכל להתהלך בה. כאשר נחתם החוזה עם ירדן הגעתי לשם, הסתובבתי בירדן, הרגשתי את
עצמי כמו בבית. הלכתי עם תנ"ך ממקום למקום, קראתי בשמות המקומות; הרגזתי כמה
מהמטיילים שהיו אתי ושאלו: 'מה יש? עוד פעם הולכים לכבוש את מואב ואת הגלעד?'
כשאני בא למידבא, לחשבון ולארנון אני מרגיש את עצמי בבית, כמו בכל מקום אחר
בא"י. הרגשתי טוב מאוד בעבר הירדן, לא כמו בארץ זרה, מבלי שיהיה לי צל של
מחשבה שאנחנו נהיה אי פעם בעלי בתים שם. לא נהיה בעלי בתים שם. אבל התפיסה שלי את
ארץ ישראל היא דבר בן אלפי שנים, שהוא מעבר לשינויים ולתמורות דמוגרפיים ופוליטיים".
את דבריו חתם עזריה במילים: "אנחנו נהיה מוכרחים להתחלק בארץ
הזאת. יחד עם זאת אני לא מאבד את הארץ הזאת – היא נשארת הארץ שלי".
****
לא תחושת אופוריה של ניצחון הביאה את עזריה לרעיון שלמות הארץ, אלא
קשר עמוק לארץ על כל חלקיה. ואף שהגיע לאט לאט להכרה שאי אפשר לממש את הזכות הזאת
במלואה, לא נסדק ולו סדק צר בקשר זה.
ומדוע אמרתי שיש לעמדה הזאת משמעות פוליטית בימינו?
כמי ששותף להשקפת העולם שעזריה מייצג, כולל ההכרה שאין מנוס, כדי
לשמור על צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, מוויתור על חלקים מסוימים מארץ ישראל,
אני נתקל לא אחת בהתייחסות צינית לעמדה הזאת. אני רואה הבדל תהומי, בין נכונות
לוותר על חלקי ארץ שאני מאמין שהנם ארצי, מתוך כאב של אובדן כאובדן איבר בגוף,
לבין הרצון והתשוקה לסגת מתוך תחושה שאנו גוזלים וכובשים ארץ לא לנו. גישת
"הכיבוש" מביאה לרצון לוותר על כל שטח, גם אם אין בו פלשתינאים כלל ואין
בו כל איום דמוגרפי. גישת "הכיבוש" מביאה לקלות ראש בוויתור על אזורים
חיוניים ביותר לביטחון, כי אם אנו כובשים וגוזלים, באיזו זכות אנו דורשים את
ביטחוננו על חשבון הנכבשים והנגזלים.
מי שרואה בנו כובשים בארץ ישראל, לא יוכל להסביר, קודם כל לעצמו
ולילדיו, באיזו זכות אנו יושבים במקום כלשהו בארץ. ניתן לחלק את השלטון המדיני על
הארץ, אולם הזכות על הארץ אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על אזור כלשהו בארץ –
אין לנו זכות על כל אזור אחר. ומכאן המדרון התלול המוביל אותנו לאובדן האמונה
בצדקת מאבקנו, לפוסט ציונות, לחוסר היכולת להסביר לעולם ולעצמנו את צדקתנו. כאשר
הפלשתינאים טוענים בשם הצדק ואנו רק בשם הביטחון, אנא אנו באים?
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
