הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל 14.2.14

פרשת "כי תשא" היא אחת הפרשות המשמעותיות ביותר בתורה, וממנה נגזרות כמה מאבני היסוד של היהדות לדורותיה. במרכז הפרשה – חטא העגל ושבירת לוחות הברית.

משה עולה להר סיני לקבל את התורה. ארבעים יום וארבעים לילה הוא מתייחד עם האלוהים בהר סיני, אינו אוכל ואינו שותה ומקבל את התורה. העם, שבשבועות הקודמים היה עד לנסים הגדולים ביותר שראתה עין אנוש – במכות מצרים, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואף פגש את האלוהים בכבודו ובעצמו במעמד הר סיני, רואה שמשה בושש לבוא, ומבקש ליצור אלוהים אחרים. העם ניגש אל אהרון ודורש ממנו: "קום עשה לנו אלוהים אחרים אשר ילכו לפנינו". אהרון אפילו אינו מנסה לדבר אל לבם, לשכנע אותם, אלא מצווה עליהם מיד לפרוק את תכשיטיהם וכל זהבם, ויוצר את עגל הזהב.

אלוהים רוצה להשמיד את העם ולברוא עם חדש מזרע משה. משה משכנע את אלוהים למחול לעם. הוא יורד אל העם כשלוחות הברית, הלוחות הראשונים, שנכתבו אישית בידי האלוהים בידיו. כאשר הוא רואה במו עיניו את מה שכבר שמע באוזניו מפי אלוהים, הוא מאבד את שלוותו, ומשבר את הלוחות.

משה שורף את עגל הזהב, קורא "מי לה' אליי" ומצווה על בני שבטו הלוויים שנענו לקריאתו לבצע הרג בקרב השותפים לחטא. ומשום מה, אהרון יוצא נקי מהמעשה. וכשהוא משוחח עם משה, הוא מאשים את העם, ואינו לוקח אחריות.

התנהגותו של אהרון בפרשה, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חריף, וקשה להבין איך הוא נמצא עדין ראוי להיות אבי שושלת הכהונה.

מעניינת לא פחות דמותו המנהיגותית של משה. מה משמעות העובדה שבהעדרו של המנהיג העם מבצע תפנית של 180 מעלות מהדרך המקורית? האין זה גם כישלון של המנהיג, שלא השכיל לחנך את העם, והתנהגות העם תלויה בנוכחותו האישית?

לאחר שמשה יורד עם הלוחות השניים, שאותם הוא עצמו כתב, על פי הכתבת האלוהים, פניו קרנו. כתוצאה מכך, הלך כל הימים כשמסיכה על פניו, אותה הסיר רק בפגישותיו האישיות עם האלוהים. משמעות הדבר היא העדר קשר ישיר עם העם; ריחוק מן העם, כמו בימינו מנהיג המעצים את דמותו דווקא באמצעות ההעדר, למשל הימנעות מהופעות בתקשורת. מצד אחד, הריחוק הזה, כשמו כן הוא – דיסטנט, החיוני להעצמת המנהיגות וליצירת יראת כבוד. מצד שני, זהו אב טיפוס של מנהיגות אליטיסטית ומרוחקת, שלבטח יש לה מחירים.

הצעד המשמעותי של משה בפרשה הוא שבירת הלוחות. כאמור, משה ירד מהר סיני כשהלוחות בידו, אחרי שכבר ידע על החטא ואף שכנע את אלוהים למחול לעם. והנה, כאשר ראה בעיניו את מה שכבר ידע, ביצע את המעשה הדרמטי.

מי נתן לו את הרשות לשבר את הלוחות שנכתבו בידי האל, ונתנו לו בידי האל לא לעצמו, אלא כשליחות אל העם? ומדוע אלוהים אף אינו מוחה על המעשה, שלא לדבר על כך שאינו מעניש אותו?

יש בשבירת הלוחות מסרים רבים וחשובים. הראשון, הוא שאין הקדושה שורה בחפצים, ואין בהם כל ערך אם העם אינו פועל על פיהם. אם העם בוחר בעגל הזהב, לוחות הברית אבדו את משמעותם ואת קדושתם, ואין כל בעיה לשבר אותם ואין בכך כל חילול הקודש. היום, כאשר בשם היהדות אנו נתקלים בתופעות של קידוש קברי צדיקים, קמעות ושאר מנהגי עכו"ם, ראוי לשוב ולחדש את המסר הזה.

מסר נוסף בשבירת הלוחות, הוא רעיון הבחירה החופשית. אומר מדרש חז"ל: "שברו את הלוחות – כיצד? אמרו: בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות, שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית, שנאמר: 'והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא, חרות על הלוחות'. אל תקרא חרות, אלא חירות, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו".

הבחירה החופשית היא יסוד מוסד ביהדות. אי אפשר לכפות אמונה – האמונה היא בחירה. כל הנסים לא השפיעו על בני ישראל, כיוון שלא בחרו באמת. וכך, במשבר הראשון הם בחרו בעגל, כמנהג משעבדיהם במצרים.

בחירתם בעגל הזהב, היא בחירה לא לקבל על עצמם את עשרת הדברות. בחירתם זו הובילה את משה לבחור במעשה הקשה של שבירת הלוחות.

ורק הלוחות שנכתבו בידי אדם, וכנראה שנתקבלו בידי העם שהפעם בחר בהם, נשארו בשלמותם. אך שבירת הלוחות הראשונים העבירה את המסר, שהחשוב אינו האבן, לא החומרה, אלא התוכן הכתוב עליה.

לסיום, נקבל את השבת בפסוקים המופיעים בפרשה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש".