"הסתכל על כף היד.
אתה רואה שהאצבעות אינן שוות? שכל אצבע שונה מרעותה? כך גם אנו, בני האדם, לא
שווים ולעולם לא נהיה שווים. כל רעיון השוויון הוא לא הגיוני. מה, אתה רוצה לקצץ
את כולם לגובה הדשא?!".
נו, כולנו מכירים את
הטיעונים השחוקים נגד הרעיון הקיבוצי, נגד ערכי השוויון והשיתוף.
האמת היא שאין לי שום
בעיה עם משל האצבעות על כף היד. הבעיה שלי היא עם אי הבנת רעיון השוויון, שבא לידי
ביטוי בפרשנות למשל. השוני בין האצבעות אינו מנוגד לרעיון השוויון, אלא הוא הוא
בסיס השוויון. רעיון השוויון בשום אופן אינו מבוסס על כך שבני האדם זהים, שאין
הבדל בכישרונותיהם וביכולותיהם, בהשקפותיהם ובמאווייהם, אלא בכך שחרף כל ההבדלים,
הם שווים בערכם. הרעיון הוא שוויון ערך האדם. לכן, המימוש הראוי ביותר של
רעיון השוויון, הוא דווקא טיפוח השוני בין האנשים, פיתוח הייחוד של כל אחד, כך שכל
פרט בחברה יוכל להגשים את עצמו בצורה הטובה ביותר, ותיווצר סינרגיה בין האנשים
לטובת החברה כולה. אלא שהרעיון מדבר על חלוקה צודקת של העושר, לא על פי השוני בין
היכולות של האנשים, אלא על פי הצרכים האמתיים שלהם. זו אוטופיה? אולי. אוטופיה
היא כוכב צפון שאולי אי אפשר להגיע אליו, אולם יש ללכת לאורו ולהתקדם אליו. ואגב,
גם הטענה שחלוקת העושר בעולם הקיים היא ביטוי ישיר לכישרונות ולמאמץ, היא אוטופיה,
המנותקת מן המציאות.
****
לאחרונה נתקלתי בטקסט
ישן, העוסק אף הוא במשל חמש האצבעות, ואולי הוא המקור למשל הזה.
הטקסט הוא של רבי
ישועה ללום, 1901-1950, מחכמי אלג'יר. הוא נפטר באלג'יר, עצמותיו הועלו לישראל
והוא נטמן בבאר שבע.
הרב ללום פירש את
הפסוקים הבאים מספר דברים: "ז כִּי-יִהְיֶה
בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ
מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ
תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר
יֶחְסַר לוֹ".
וכך כתב הרב ללום: "על
כן התורה מצווה 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך', אם תקשה לבך, ידך תיסגר,
שאז האצבעות שוות ואז תאמר לו, לך תעבוד כמוני, אלא כי פתוח תפתח את ידך, ואז תראה
האצבעות שיש בניהן גדולים וקטנים, כך ברא הקב"ה בבני האדם גדולים וקטנים
וזה חי מזה, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'".
לטקסט הזה הייתי
מעניק את הכותרת "שבחי הערבות ההדדית", או "שבחי השיתוף"
ואולי "שבחי הקיבוץ".
מה אומר הרב ללום?
כשאנו קופצים את הידיים, האצבעות שלנו לכאורה שוות באורכן. ולכן יכול אדם לומר
לחברו בגסות – אתה רואה? כמו שאני הצלחתי ליצור את העושר הזה, גם אתה יכול. הרי יש
"שוויון הזדמנויות" (ויגאל אלון כבר כתב ששוויון
הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון). אבל כאשר אנו פותחים את הידיים, אנו רואים שכל
אצבע שונה מחברתה, היכולות שלה שונות. לכן, מצופה מאתנו כחברה ליצור ערבות הדדית
ושותפות בין האצבעות, "וזה חי מזה" – כל אחד נותן על פי יכולתו
השונה, אבל התוצר של הנתינה הזו שייך לכלל, ומתחלק באופן הוגן וצודק. והוא
מוסיף שאם כך ננהג, נהיה ראויים לברכת ה'.
****
"קיבוץ גם
וגם" נקראנו בכתבה על הצמיחה הדמוגרפית באורטל ב"ידיעות הקיבוץ",
ובגרסת mynet הכותרת אמרה: "קיבוץ
שהוא גם שיתופי וגם משתנה". והכותרת הזו קלעה. מאז ומתמיד היינו קיבוץ
שיתופי, המשתנה תדיר. מעולם לא דבקנו בדוגמות, והשכלנו ליצור אחדות בין שונויות.
לא קיבלנו את האקסיומה שיש סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם, הגדרנו את עצמנו כקיבוץ
של אינדיבידואליסטים וכך בנינו את עצמנו. לא קיבלנו את האקסיומה שיש סתירה
מובנית בין חירות ושוויון, ויש לבחור ביניהם או להגיע לנקודת איזון ביניהן. אנו
האמנו שחירות ושוויון עשויים להיות כלים שלובים, שהעצמת ערך אחד תעצים גם את רעהו.
והגשמנו זאת בחיינו.
לכן, כבר בשנותינו
הראשונות הבנו ששוויון טכני המתייחס אל האנשים כזהים, מנוגד לערך השוויון האמתי,
שוויון ערך האדם, וכך פעלנו. כי אכן, האצבעות בכף היד שונות זו מזו. אך הן אינן
ישויות נפרדות, וביחד הן יוצרות את הישות המשותפת
- כף היד.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
