* ישיבות ההסדר הן היפוכה
של ההשתמטות החרדית מצה"ל. המסר המרכזי של ההשתמטות, הוא סתירה כביכול בין
לימוד תורה ושירות בצה"ל. המסר המרכזי של ישיבות ההסדר הוא שאין כל סתירה בין
לימוד תורה ושירות בצה"ל – להיפך, האידיאל הוא השילוב של ספרא וסייפא. התהום
הערכית הפעורה בין המשתמטים לבני ישיבות ההסדר, בא לידי ביטוי כואב בכל בית עלמין
צבאי. כל בני ישיבות ההסדר, שכושרם הגופני תקין, משרתים ביחידות קרביות, הרבה הרבה
יותר מכלל האוכלוסיה. חלקם משרתים בפיקוד וקצונה. המוטיבציה שלהם גבוהה מאוד. רובם
המכריע משרתים במילואים, ביחידות קרביות, לאורך שנים רבות, גם כאלה הזכאים לפטור
בשל מספר הילדים, כולל מתנדבים מעל גיל 40. מניסיוני כמילואימניק ביחידת צנחנים,
אני יכול להעיד שהבני"שים (בני ישיבות ההסדר בצה"לית מדוברת) מאריכים
ימים בשירות המילואים יותר מאחרים.
* נכון, שירותם הצבאי
במסלול ההסדר הוא מחצית הפז"ם של כלל צה"ל. זו טעות שיש לתקן אותה, ולאמץ
את המתכונת של ישיבות השילוב ומדרשת השילוב, שתלמידיהן משרתים שירות מלא. אבל עצם
שרבוב שמם לדיון על השתמטות החרדים והצגתם כחצי משתמטים, היא עוול משווע.
* מותר לכל אדם לאהוב
או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. גם לנשיא המדינה מותר לאהוב או
לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. ואפילו למועמד לנשיאות מותר לאהוב
או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. ואף מותר לו לספר שיש מוסיקה
שהוא אוהב ויש מוסיקה שאינו אוהב. גם מוסיקה מזרחית. כן, מותר גם לפרופ' דן שכטמן
לא לאהוב מוסיקה מזרחית ואף לומר זאת. כך שאילו הוא היה אומר שאינו אוהב מוסיקה
מזרחית, לא היה בכך כל פגם ולא הייתה כל סיבה להתנפלות עליו.
אלא שהוא כלל לא אמר
זאת. להיפך, בראיון לגל"צ הוא סיפר שהוא אוהב מוסיקה מזרחית, שהוא מאזין
למוסיקה מזרחית, שהוא הולך להופעות של מוסיקה מזרחית ומחזיק במכוניתו, בין השאר,
דיסקים מזרחיים. כל שהוא אמר, בהרצאה ארוכה שבה הציג את השקפת עולמו, הוא שרצוי
לתת יותר מקום לסוגות אחרות, שלדעתו נדחקו לשוליים בשנים האחרונות.
ההתנפלות עליו מכוערת
ביותר.
* ההודעה של מפלגת
העבודה, שהיא בחרה כמועמדה לנשיאות את בנימין בן אליעזר, שאוהב מוסיקה מזרחית, היא
הודעה פופוליסטית ומכוערת. ואם מי שהוציאו את ההודעה חושבים שזה איזה חוש הומור,
אני ממליץ להם ללכת לקורס הומור למתחילים.
* לפני שנים אחדות,
עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אחד המפגשים הוקדש
לשיחה עם ד"ר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו. השיחה הייתה מרתקת – פונדק הוא מרצה
מעולה, וכמובן שהעובדה שלצד הידע התיאורטי הוא בעל ידע ממקור ראשון בזכות
הביוגרפיה שלו, הוסיפה לעניין שבהרצאה. מרתקת, אבל מפחידה. מה שהיה מפחיד בה, זו
הידיעה שהאיש הזה ניהל בשם ישראל (!) מו"מ מדיני.
המסר המרכזי שלו היה,
שהנסיגה הישראלית צריכה להיות עד המ"מ האחרון, או חילופי שטחים של 1:1, וזהו
ויתור עצום של הפלשתינאים, המוכנים לוותר על 78% מן הארץ ולהסתפק ב-22%. מי שאשם
בהעדר שלום היא מדינת ישראל, שדחתה את ידו המושטת של בן גוריון הפלשתינאי – ערפאת,
ולא הבינה שלא יהיה שלום ללא קבלת התנאי המובן מאליו, של נסיגה מלאה, חלוקת
ירושלים ופתרון מוסכם של שאלת הפליטים (שלטענתו, לא יהיה קבלה בלתי מוגבלת של
"זכות" השיבה). הוא קטל את ראשי הממשלות הישראליים, כולל רבין ופרס,
וטען שהם הכשילו את המו"מ, כאשר הציגו לפלשתינאים אצבע משולשת. רק אולמרט זכה
לשבחים, כי הוא היחיד שניגש לפלשתינאים ממקום מכבד והציע להם את ההצעות הנכונות,
והיו לו עוד הצעות במגירה. לטענתו, אבו מאזן לא דחה את הצעות אולמרט, אלא לא יכול
לקבל אותן כיוון שידע שאולמרט יאלץ לסיים בקרוב את תפקידו.
לא התפלאתי שפונדק
זכה בפרס מטעם הארגון האנטי ישראלי הפנאטי "יש גבול".
* "יש
גבול" הוא ארגון עברייני, שקם על ידי עבריינים כדי לעודד עבריינות. זהו ארגון
של עריקי מלחמה, שקם בתקופת מלחמת לבנון הראשונה בידי עריקי המלחמה, כדי להסית
לעריקה מהמלחמה ולספק סיוע לעריקים. גם בימים הקשים ביותר של מתקפת הטרור, כאשר
אזרחים ישראליים נרצחו בהמוניהם בידי מחבלים פלשתינאים, הארגון עודד עריקת חיילי
צה"ל מהמלחמה בטרור. הארגון הזה היה שותף בסיפוק חומרים לעלילת גולדסטון.
הארגון הזה שותף להסתה לחרמות על ישראל. הארגון הזה שותף לאינתיפאדה המשפטית נגד
חיילי צה"ל וקציניו בחו"ל.
הארגון הזה יאה
לפונדק ופונדק יאה לו.
* בראיון ל"קול
ישראל" הזכיר פונדק את "הכיבוש בסוריה". "מה?!" תהה
המראיין (איני יודע מיהו), ופונדק מיד פירש "כיבוש הגולן". היום, אמר
המראיין, אני מניח שכולם שמחים שהגולן לא הועבר לידי הסורים, ופונדק מיהר לתקן
אותו: "לא, אני חושב שהיה צריך 'להחזיר' את הגולן לסורים". דברים הזויים
של איש הזוי.
* בראשית היכרותי עם
המשורר המנוח אלישע פורת, הופתעתי מכך שהוא חתם על המיילים ששלח לי "ובחורבן
דמשק ננוחם". איך איש "השומר הצעיר" כמוהו, הומניסט בהכרתו, מייחל
לחורבנה של עיר כה גדולה, חשובה ועתיקה? ככל שהכרתי את אלישע וסגנונו, הבנתי שאין
הוא מייחל באמת לחורבנה של דמשק, אבל הוא ביטא את שנאתו העזה לסורים, שנבעה
מהטראומה הגדולה של חייו. במלחמת יום
הכיפורים הוא הגיע עם יחידתו לחושניה, במרכז הגולן, ולעיניו נתגלה מחזה מעורר
פלצות – גופות של חיילי צה"ל כפותים; שבויים ישראליים שנטבחו בדם קר בידי
הצבא הסורי. בין הנרצחים היה יואל שליט, דודו של גלעד שליט. לא יכולתי להזדהות עם
האמירה הקשה של אלישע, אך יכולתי להבין אותו, כמי שחווה טראומה כזו.
היום, לנוכח הטבח
ההדדי בסוריה, שכבר גבה חיי 140,000 איש באכזריות נוראה, אני מבין יותר את כוונתו
של אלישע.
אבל רון פונדק עדין
חושב שראוי היה שאסד או אל-קאעדה – שני הצדדים הנצים בסוריה, ישבו על חוף הכנרת.
* סאיב עריקאת מאיים
על ישראל, שאם המו"מ יכשל (כלומר אם ישראל לא תיכנע לכל דרישות הפלשתינאים)
הפלשתינאים יקדמו חרם על ישראל (כלומר ימשיכו את המהלך שהחלו בוועידת דרבן, לפני
13 שנים). נשק החרם הופעל לראשונה במאורעות 36-39. אח"כ בא החרם הערבי לאחר
קום המדינה, שרק אחרי מלחמת ששת הימים החל להתפוגג. ותמיד, החרם היה בעיקר חרב
פיפיות, או חרם פיפיות, בידי אלה שנקטו בו, בעוד הכלכלה הישראלית המשיכה לשגשג
ולהרחיב את הפער בינה לבין מחרימיה. כך יהיה גם הפעם.
* החל הדיון בבית
המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, בעתירות נגד החוק למניעת פגיעה בישראל באמצעות
חרם, הידוע בכינויו "חוק החרם". החוק קובע, שניתן להגדיר קריאה לחרם
כמעשה עוולה אזרחית, ולכן מי שיוכיח שנפגע כתוצאה מחרם, יוכל לתבוע את המסיתים
לחרם בתביעת נזיקין אזרחית.
יש לקוות, שבניגוד
למקרים קודמים, בית המשפט לא יקיים דיון ולא יקבל החלטה ברוב קולות, על פי עמדתם
האישית של השופטים בנוגע לחוק. עמדתם הפוליטית אינה רלוונטית לתפקידם כשופטים
ולפסק הדין. השאלה היחידה שעליהם לדון, היא האם יש כאן פגיעה חוקתית. כל מי שעיניו
בראשו, יודע שאין בחוק כל פגיעה חוקתית. אין הוא אוסר על הטפה לחרם, ולכן אין הוא
פוגע בחופש הביטוי. הוא בסך הכל מאפשר למי שמטה לחמו נשבר בשל עמדותיו הפוליטיות
או בשל מקום מגוריו בעקבות חרם, להתגונן מפני האחראים לפגיעה זו ולתבוע אותם. החוק
הזה הוא החוקתיות בהתגלמותה. ראוי היה לדחות על הסף את העתירות הללו, ומשלא נדחו
על הסף, יש לקוות שבית המשפט ידחה אותן פה אחד. מי שעומדים כאן למבחן הם שופטי
בג"ץ.
* ככל שנחשפת דמותה
של ספיר סבח, כך מתברר יותר ויותר שמדובר בביריונית קטנה ורודפת פרסום אובססיבית,
המקורבת לחבורת הפורעים הנתעבת – ביריון הקשקשים איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי –
האיש הרע הזה וחבר מרעיהם.
איני יודע אם
מלכתחילה היא הייתה כזו, או שהחיבוק שקיבלה מהחלאות הללו בעקבות תלונתה על ורטה
העלה לה את השתן לראש והיא היטיבה לשחק את תפקיד המריונטה אליו ליהקו אותה
הנ"ל, אבל דמותה הנוכחית מעוררת סלידה, ואין היא ראויה להיות גיבורה של אף
אחד, בוודאי לא גיבורה לאומית.
* ... והפיכת משתמט
מצה"ל לגיבור לאומי, אינה טובה יותר.
* ושוב אומר, שהשאלה
האמתית העולה מפרשת ורטה / סבח, היא מהם תכני החינוך בישראל, ואיך להבטיח חינוך
ראוי על ערכי הציונות, היהדות, ההומניזם והדמוקרטיה, ולא על ערכים רדיקאליים של
כהניסטים מזה ושל אנטי ציונים מזה.
* ביד הלשון
אני קורא בעניין רב ובהנאה
רבה את "אלתרמן" – הביוגרפיה המצוינת של המשורר מאת פרופ' דן לאור. בפתח
דבר הודה לאור למספר חוקרים ששאב מידע רב ממחקריהם, שסייע לו מאוד בכתיבת
הביוגרפיה והוסיף על כך: "מכל מלמדיי השכלתי".
"מכל מלמדיי
השכלתי" - מהו הביטוי ומה מקורו?
אנו משתמשים בו כביטוי
של ענווה, שבו בעל הידע מסביר שאת הידע, ההשכלה שלו, הוא משיג מכל אדם, מכל מקור.
כולם הם מלמדיי, ומכולם למדתי ואני למד.
אלא שהמשמעות של מקור
הביטוי אחרת לגמרי, הפוכה. הביטוי הזה מופיע בספר תהילים, מזמור קי"ט (הפרק
הארוך ביותר בתנ"ך). כדי להבין את משמעותו, יש לקרוא אותו בהקשרו המלא, לצד
מקבילותיו.
"מָה-אָהַבְתִּי
תוֹרָתֶךָ כָּל-הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. צח מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם
הִיא-לִי. צט מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה
לִי. ק מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי".
משורר תהילים אומר
לאלוהים עד כמה הוא אוהב את תורתו, שכל היום שגורה על פיו. כתוצאה מדבקותו בתורה,
יש לו יתרונות רבים על סביבתו. המצוות מביאות לידי כך שהוא חכם יותר מאויביו –
"מאויבי תחכמני מצוותיך". כיוון שהוא שומר על המצוות הוא נבון יותר
מזקנים, כלומר מחכמים - "מזקנים אתבונן". האות מ"ם היא מ' היתרון.
כך גם בביטוי שלנו: כיוון שעדותיך שיחה לי – "מכל מלמדי השכלתי", כלומר
הידע וההשכלה שלי גדולים יותר משל כל מוריי ומלמדיי.
ניתן לראות בדברים
גאווה ואולי אף יוהרה, אך אין המשורר גאה בכישרונותיו, אלא בתוצאות דבקותו בתורה,
שבזכותה הוא משכיל יותר ממלמדיו.
ממתי הביטוי התהפך
והפך לביטוי של ענווה? כבר בתקופת חז"ל. משנה, מסכת אבות, פרק ד' משנה א': "בן
זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה
לי'". החכם אינו בעל הידע הרב, אלא מי שלעולם אינו מסתפק בידע שלו. הוא ער
לכל הנעשה סביבו ולכל אדם הנקרה בדרכו, ותמיד הוא נכון ופתוח ללמוד מכל אדם. כל
אדם, גם הפשוט והקטן, יכול להיות המורה שלו.
ביטוי נוסף שמקובל
להשתמש בו, בעיקר בנאומים של מורים במסיבות סוף שנה, הוא: "מכל מלמדיי
השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם". ומאיפה בא הפסוק הזה? אין פסוק כזה, אלא זו
הלחמה של "מכל מלמדיי השכלתי" עם אמירתו של ר' חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי – יותר מרבותיי ומתלמידיי – יותר מכולן" (תלמוד בבלי, מסכת
תענית, ז' ע"א).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
